אנחנו מתים באופן חיובי לראות ארוחת בוקר בטיפאני מאז ששמענו לראשונה בסתיו שעבר הייתה פרשנות חדשה לקלאסיקה של טרומן קפוטה בדרך לברודווי-הפתיחה הרשמית שלה היא הלילה. עם משחקי הכס כוכבת אמיליה קלארק בתפקיד הראשי שהתפרסם על ידי אודרי הפבורן בגרסת הסרט 1961, לא יכולנו שלא לתהות כיצד ארון הבגדים האייקוני של הולי גולילי (ג'יבנשי וכפפות סאטן, מישהו?) היה מתורגם לבמה-ולסביבת ההצגה במנהטן של תקופת מלחמת העולם השנייה.
תפסנו את מעצב התלבושות של ההפקה קולין אטווד-משקל כבד הוליוודי שהיה מועמד ל -10 פרסי אוסקר וזכה בשלושה (על עבודתה שיקגו, זכרונותיה של גיישה, ו אליס בארץ הפלאות)-על הגיחה הראשונה שלה לתיאטרון ועיצוב אייקון מחדש.
פאשניסטה: קודם כל, כל הכבוד על פתיחת ההצגה היום! קולין אטווד: תודה! זה נראה טוב, הם עשו הרבה עבודה. זה באמת מרשים, מה השחקנים עשו על זה.
עד עכשיו עסקתם בעיקר בייצור תלבושות לקולנוע. איך הגעת לראשונה להפקה הזו? פגשתי את הבמאי (שון מתיאס) בלונדון באירוע ושוחחנו, והוא שאל אם עשיתי פעם תיאטרון ואמרתי 'לא, ממש לא', שחיי התחילו בקולנוע-בזה באמת התמקדתי, אבל שאעשה זאת אם מישהו ישאל לִי. ואז כמה חודשים לאחר מכן, הוא התקשר אלי וביקש שאשתתף בזה.
מה ההבדל העיקרי בין עיצוב לבמה מול סרט? מצאת את זה יותר מאתגר? זה תהליך אחר בשבילי. אני רגיל ל [סביבה] מהירה יותר, אתה יודע, הרבה זמן עם סרטים, יהיה לי חדר עבודה משלי שאני נמצא בו בניית התלבושות-בעוד שבתיאטרון, הכל נעשה בחדרי עבודה חיצוניים, כך שזה מפוקח אבל אתה לא כל כך הרבה בו. מה שפספסתי, בכנות; אני אוהב להיות בחדר עם הבגדים כשהם מחוברים. אבל היה לי מזל עם מי שבאמת ייצר את הבגדים כאן בניו יורק-והם באמת עשו עבודה מצוינת.
זֶה ארוחת בוקר בטיפאני מתרחש בשנות הארבעים ולא בשנות ה -60. איך תרגמת תחפושות איקוניות כאלה לפרק זמן אחר? ובכן הוא לא מבוסס על הסרט, הוא מבוסס על הספר-שהוא, לדעתי, פחות מודע לעצמו לגבי סגנון. זה יותר עניין של זמן ומעין התחייבות טקסטורלית. יש הרבה בגדים במחזה-הרבה. [אמיליה קלארק] מחליפה בגדים יותר מ -20 פעמים. אז זה לא שיש תחפושת אחת אייקונית באופן שבו זכורה השמלה השחורה מהסרט.
וואו זה הרבה. חלקם חוזרים על עצמם, אך עדיין, יש לא מעט. אז במקום שזו תהיה סוג של שמלה שהיא הולכת לחנות התכשיטים בה, מדובר בסצנות מסיבה ואתם יודעים, זה מעורר אורח חיים בניו יורק. אז לא עשיתי את הסרט מחדש בהצגה, זה לא היה הגיוני. [ההצגה באמת עוסקת] ביחסים בין שני האנשים וזה ממש מתוק, אני חושב. אני חושב שאנשים יאהבו את זה.
האם היית אומר שהתלבושות לוקחות יותר מקום אחורי לסיפור, בניגוד למראה האיקוני של הסרט? הייתי מקווה שכן, כן. זה יותר על לשרת את הסיפור מאשר להיות הסיפור.
מהיכן לקחת את ההפניות שלך בעת עיצוב לתקופת הזמן? האם היה מעורב הרבה מחקר היסטורי? ובכן הכרתי את התקופה, אבל עשיתי תחקירים של המתרחש בניו יורק בתקופה ההיא-מה היה מעניין כי מעולם לא התמקדתי בדברים מניו יורק בשנת 1942, '43, '44-בזה תְקוּפָה. אז היה מעניין לראות מה זה היה כמו: שזה היה צפוף, אתה יודע, ניו יורקים היו עדיין ניו יורקים, למרות שהיתה מלחמה. הוא היה מלא בג'יז וכל זה, אבל עדיין היה כיף לראות את כל התחושה בניו יורק.
מי קיבל את ההחלטה לוותר על השמלה והנזר של ג'יבנשי? האם זה היה תלוי בך כמעצב תלבושות? ובכן, אני חושב שזו הייתה בחירה מנהלית. לא עשינו את אודרי הפבורן-יש לנו את אמיליה קלארק, שהיא שחקנית, שמשחקת תפקיד ודמות מסוג אחר. אז ממש לא היה טעם להכניס נזר ומחזיק סיגריות לפה. זה לא היה הגיוני לה או לסיפור שסיפרנו.
לחצו כדי לטעום מהתחפושות הרבות של אטווד ארוחת בוקר בטיפאני בברודווי.