צילום: יומני עובדי בגדים/מהפכת אופנה
בשבועות שלפני יום האישה הבינלאומי, תיבות הדואר הנכנס של עורכי אופנה רצופות במגרשים של מותגים הטוענים שהמייסדת שלהן או התרומות שלהן להורות מתוכננות או חולצות סיסמה של נערות כוח הופכות אותן למופת פמיניסטי. אבל כל כך הרבה מהמותגים האלה לא מצליחים לפנות לאנשים שמייצרים את המוצרים שלהם, לאנשים שהם בגדול נשים.
אותן נשים לעתים קרובות בלתי נראות הן בדיוק האנשים שחייהם וצרכיהם יומני עובדי בגדים, פרויקט מחקר שנתי שהושלם לאחרונה, ביקש לבחון. מבוצע על ידי עמותות הזדמנויות למיקרו -מימון (MFO), במימון ה- קרן C&A ונלחם על ידי מהפכת אופנה, יומני עובדי הבגדים עקבו אחר נשים בקמבודיה, בנגלדש והודו כדי להבין טוב יותר את המצב הכלכלי של מי שמייצרים את הבגדים שלנו.
"אנחנו עוסקים במחקרים מסוג זה כבר כעשר שנים", אומר גיא סטיוארט, מנכ"ל MFO, לפאשניסטה בטלפון. "הם מבוססים על מתודולוגיה שבה אנו שואלים כמה שאלות פשוטות מדי שבוע לאותו קבוצת אנשים. בעזרת מערכת השאלות המרכזית הזו, אתה בונה תמונה של הדינמיקה של חייו של מישהו במהלך שנה ".
שיטת מחקר זו מאפשרת תמונה של אורח החיים של עובדי הבגד, ללא קשר למה שאומרים האדם המנהל את המפעל שלהם או המותגים המנצלים את הייצור שלהם. כדי להימנע מהטיות, נבדקים נבחרו באקראי מקהילות ש- MFO זיהה מראש כבעלות אחוז גבוה של עובדי בגדים.
בעוד שחלק מממצאי המחקר הם מה שאתה יכול לצפות - כמו העובדה שעובדים במפעל בגדים עובדים הרבה עבור מעט מאוד כסף וחווים רמות מדאיגות של חוסר ביטחון תזונתי - ממצאים אחרים היו יותר מַפתִיעַ.
"טייק אווי אחד גדול... הוא שהמצב בבנגלדש הוא ללא ספק הגרוע ביותר מבין שלוש המדינות ", אומר סטיוארט. "מספר שעות העבודה הממוצע בשבוע גבוה בהרבה ושיעורי השכר נמוכים מאוד בהשוואה לקמבודיה והודו, גם לאחר התחשבות ביוקר המחיה השונה".
צילום: יומני עובדי בגדים/מהפכת אופנה
בהתחשב בכך שבנגלדש יש כ -4 מיליון עובדי בגדים, זה אומר שהרבה אנשים נפגעים. סטיוארט ציין גם שבקמבודיה ובנגלדש נשים עובדות שעות נוספות - אך לעתים רחוקות מתוגמלות על כך.
"על פי החוק בבנגלדש הם אמורים לקבל תשלום כפול במשך הזמן, ובקמבודיה הם אמורים לקבל זמן וחצי", אומר סטיוארט. "אבל כשאתה מדבר עם נשים בשתי המדינות, הן אפילו לא מודעות למה צריך להיות שיעור השעות הנוספות החוקיות".
גם המצב בהודו אינו מושלם, אך סטיוארט אומר שהוא טוב בהרבה ממה שעובדים העובדים בקמבודיה ובנגלדש. בהודו, עובדים נוטים יותר לקבל שכר מינימום לפחות ולא לעבוד שעות נוספות. עדיין יש בעיות - עובדי הבגד ההודים מתמודדים לעתים קרובות עם השפלה והטרדות בעבודה, ובריאות הביטוח שחברותיהם משלמות עליו נופל לעתים קרובות כאשר הוא נחוץ בפועל - אך המצב שלהן הוא בסך הכל פחות גרוע.
מאמרים קשורים
"אחד הדברים שאנו מקווים שיוצא מהנתונים בהודו הוא שאנשים אומרים 'ובכן, תראה מה פחית תעשה ", אומר סטיוארט. "זה לא מושלם בהודו או במדגם שלנו בשום צורה, אבל זה הוא דוגמה לאופן שבו ניתן לשלם לעובדי בגדים ויכולים לנהל חיים בסדר ".
זה אולי נראה כמו רף נמוך מדכא, אבל הנקודה של סטיוארט מהווה תרופה חשובה לאלה שנרתעים מהרפורמה תעשיית הבגדים במקומות כמו בנגלדש או קמבודיה כי זה "בדיוק איך הדברים צריכים להיות" כדי לשמור על עלויות הייצור נמוכות עבור מותגים. הדוגמה של עובדי הבגד בהודו מוכיחה שאכן אפשר לעשות טוב יותר.
התקווה הגדולה ביותר של סטיוארט ליומני עובדי הבגדים היא שהנתונים מגיעים לקובעי מדיניות מקומיים ומשפיעים על החלטותיהם. אבל הפרויקט הוא תזכורת טובה גם למותגים מערביים וגם לצרכנים בודדים. כולנו צריכים לטפח יותר מודעות לחיים האמיתיים והמורכבים של האנשים שמאחורינו לבוש - במיוחד אם אנו שואפים להיות פמיניסטיות בין -חיתוניות הדוגלות בזכויות כולם נשים.
עיין בדו"חות היומנים של עובדי בגדים מלאים פה.
הישאר מעודכן לגבי הטרנדים, החדשות והאנשים המעצבים ביותר את תעשיית האופנה. הירשם לניוזלטר היומי שלנו.