משתתפי שבוע האופנה לרוב מתמקדים כל כך בלכידת תמונות בסמארטפונים שלהם, עד שהם מפספסים את חווית התצוגה. צילום: מוניקה שיפר/Getty Images Entertainment
ראיתי את רוב מופע אביב/קיץ 2016 של שאנל ושדה התעופה המסנוור שלו נקבע לא בעיניים, אלא דרך מסך הטלפון שלי. כמו ארבע או חמש האחרונות בורברי אוספים, Yeezy Seasons 1 ו 2, וכל מופע אחר בעל פרופיל גבוה ומלא סלבריטאים הדורש העלאת תמונות בזמן אמת אליו פאשניסטהשל אינסטגרם וטוויטר.
כעורך מקוון, הניסיון שלי אינו ייחודי. בכל מופע נתון - וככל שהגדול יותר, כך גדל הסיכוי - אני מוצא שחברי למושב מבלים יותר זמן בצילום האינסטגרם הנכון, או סנאפ, מאשר לראות את מה שעומד לפניהם. ולמה לא? מעטים מהם צריכים לסקור את האוספים, ורובם יראו את הבגדים במראה חוזר או במראה מסלול ווג בימים הבאים. המופע עוסק בעיקר בקבלת התמונות הנכונות עבור מדיה חברתית - והעלאתן במהירות. וזה לא רק עורכים מקוונים: יש הרבה עורכים ראשיים בכותרות הדפסה הגדולות ורוכשים בשורה הראשונה צילום תמונות וסרטונים גם לערוצים החברתיים של המותגים שלהם.
לעתים קרובות זה גורם לי להיות קצת בדיכאון. עורכים ומבקרים מתלבטים לעתים קרובות לגבי החשיבות של לראות אוסף חי, ובכל זאת רבים, כולל אני, נראה שחסר לו - או, לכל הפחות, מוסחת מהצורך להקליט ולשתף את מה שאנו רואים על טלפונים.
מסיבה זו, ומכיוון שאני אוהב להכפיף את עצמי ואת עמיתי למשטרים מוזרים במהלך שבוע האופנה, החלטתי לוותר על טוויטר ואינסטגרם במהלך ההופעות בניו יורק. אני משתמש מתון בפלטפורמות האלה רוב השנה, אבל במהלך שבוע האופנה אני נכנס לאוברדרייב ומעלה בין אחת לחמישה תמונות או סרטונים בכל החשבונות האישיים שלי ו פאשניסטהבין (ולפעמים במהלך) כל מופע. כיצד, תהיתי, האם נידון הטלפון ישפיע על חווית שבוע האופנה שלי? ציפיתי - קיוויתי, דווקא - שזה יאפשר לי להתמקד יותר בבגדים שלפני, ולזכור טוב יותר את הבגדים כאמור כאשר כתבתי עליהם בערבים.
מה שכן, זה בהחלט קרה. בעונות קודמות, לעתים קרובות שכחתי - או לא ראיתי - מבטים שלמים בקולקציה, אך לא העונה. גיליתי גם, אולי כי לא הייתי עסוק במסגור הצילום הבא שלי, שזכרתי את פרטי העיצוב, במיוחד על גב הבגדים, טוב יותר. בעוד שאני מתפתה כל הזמן לשלוף את הטלפון שלי כדי ללכוד משהו שהזיז אותי, או פרט שרציתי לכתוב עליו מאוחר יותר, גיליתי שהניסיון שלי מההופעה טוב יותר בשביל זה.
מה שלא ציפיתי הוא עד כמה מבודד האיסור שלי ברשתות החברתיות יגרום לי להרגיש. המשתתף שראיתי בעידן Yeezy מכף רגל ועד ראש, בשלג; האופן שבו האור פגע בזוג דוגמניות של סירנה בטניה טיילור; מפגש הריקודים מודל הפריצה בסוף ספורט צוענימופע המסלול; השומרוני הנדיב שנתן לי את המטריה שלו כאשר שלי נשבר בכביש הווסט סייד; ההערה של ז'אן טויטו שגרביים הם חגורות הבירית החדשות - כל הרגעים האלה נותרו ללא תפוס וללא שיתוף עם האנשים שאולי היו נוגעים, או מתכווצים או צוחקים יחד איתי. זה בהחלט הזכיר לי מדוע אינסטגרם וטוויטר מסווגים כ חֶברָתִי בתקשורת, כשהתחלתי לחשוב עליהם כעל תקשורת בלבד.
לעולם לא אסיר את עצמי מהפלטפורמות האהובות עלי במהלך שבוע האופנה: פשוט יש יותר מדי שמחה מלהשתף - לא רק בשבילי, אני מקווה, אלא גם באנשים שאני משתף איתם. אבל הניסיון אכן לימד אותי את היתרונות של לא להרים טלפון, אלא אם כן יש צורך בכך, בשימוש ב- מסלול סיום המסלול לא להקליט סרטון בן 15 שניות אלא לשים לב לפרטים שאולי פספסתי בפעם הראשונה סְבִיב. כי מה הטעם להיות נוכח אם אינך בעצם נוכח?