כרבע דרך דרך אמפוריו ארמאני, אנשים התחילו למחוא כפיים.
ואז, כשלוש מבטים מאוחר יותר, הם החלו למחוא כפיים שוב.
זה נמשך לסירוגין לאורך כל ההצגה. קרה משהו שלא קלטתי? האם היו חסרים לי כמה פרטים פנטסטיים על המראה שלא ניתן היה לזהות אותו מהשיבה שלי גבוה? (תיאטרון ארמאניהאולם מתהדר בכ -20 שורות... מכל צד של המסלול.)
החלטתי להתעלם לרגע מהמחאפים ולשים לב לבגדים ולדוגמניות. הבגדים היו בדרך כלל ארמאני-אינטלקטואליים, קלים, עם מעט קסם איטלקי בדמות גבישי סברובסקי המעטרים כמה בליינים. היו כמה שמלות פלמנקו מטופשות שהייתי יכולה לחיות בלעדיהן. אבל כשהם מלווים בשרשראות שריון שחורות ומבריקות, הם הפכו להיות קצת יותר נסבלים.
אהבתי את הצבעים-במיוחד את השילוב הכתום והאפור הרך-כמו גם את תספורות הקערה החדות בכמה מהבנות. (בשלב זה יצאתי למשיק נפשי קצת לחשוב על המגמה של שיער קצר או ארוך להפליא. בימים אלה, אם אתה לא מתהדר בגזרת ילד, עליך לגדל אותו מספיק זמן כדי שתוכל ללבוש כראוי צמה צדדית. אני באופן אישי פועל לקראת האחרון.)
בסוף ההופעה, חזרתי למחוא כפיים, נחוש בדעתי מה קורה. האדון שבמושב לידי הסביר שזהו סימן של כבוד, דרך ליידע את מר ארמאני שההופעה מתנהלת טוב. בשלב זה היה לי פלאשבק לסרטים של תצוגות אופנה ישנות-משנות ה -60 וה -70-שראיתי בעבר. זכרתי במעורפל משהו דומה שהתרחש בסרטים האלה. אני מניח שכאשר אתה מתמודד עם מישהו כמו בית ספר ישן ומסורתי כמו ג'ורג'יו ארמני, אתה צריך להתייחס אליו בצורה ישנה, מסורתית.