איך כותב אחד שאפתן הגיע לזירת שבוע האופנה בלונדון בגיל 13

בגיל 13, כשאומרים לך שתשתתף בשבוע האופנה בלונדון בפעם הראשונה, כמעט בלתי אפשרי להאמין. פה פעור, תדהמה, אתה בוהה בהזמנת הטיסה באופן מוחלט. לשכנע את ההורים שלי לא היה קשה מדי, מכיוון שזהו רק יום טיול מאירלנד, והם הבינו שזה משהו שאני נלהב ממנו. חשוב מכך, הם רצו לעזור להגשים את חלומי.

למרות שאני מתבייש להודות בכך, הסרט "השטן לובשת פראדה" משנת 2006 היה גורם משפיע על תחילת אופנתי. זמן קצר אחרי שראיתי את זה התחלתי לשרטט בתקווה שיום אחד אהיה מעצב. בנוסף, עורכת לוריין קנדי ​​ב אל בריטניה הייתה עוד השראה מאסיבית. בעיר קטנה ללא קשרי אופנה, אל היה הקישור שלי לעולם האופנה - כמו שאני בטוח שהוא מתאים לרבים מכם.

ככל שחלפו השנים הבנתי שעיצוב אופנה הוא לא הסיבה שרציתי להיות באירוע כמו LFW - זו כתיבת אופנה. האמת היא שכאשר הלכתי ל- LFW בגיל 13, מבחינה טכנית זו לא הייתה החוויה הראשונה שלי: בשנת 2012 הייתי עם המשפחה שלי כמה ימים, והטיול היה במקביל לאירוע הסחר. בשלב זה, זו הייתה רק משלחת צופת אנשים. אבל בפברואר בשנת 2013 השתתפתי בהופעות בליווי אבי (בדומה לתבי גבינסון בימים ההם) בטיול יום מערבולת לאחת מבירות האופנה באירופה.

אני זוכר היטב את שלושת התוכניות שראיתי באותה עונה ראשונה: היה כריסטופר רייבורן, בהשתתפות בריטים אָפנָההעורכת הראשית, אלכסנדרה שולמן, בחדרי הפורטיקו של בית סומרסט. נתקלתי במצגת, ויחסי ציבור להוטים עודדו אותנו לצפות בהצגה. לבגדים היה אווירה של תועלתנות, ולכד ללא מאמץ את הקוזידן. עד היום אני עדיין עוקב בשקיקה אחר העיצובים של רייבורן, בגדי גברים ונשים כאחד. ואז, לקראת ארוחת הצהריים, הגיע הזמן לג'ספר קונראן. באותו אחר הצהריים, חזרתי לחלל BFC Courtyard לתוכנית של טוד לין. אף על פי שכל קולקציה הייתה שונה בתכלית, כולם עשו עלי רושם חיובי, וחשוב מכך, הייתי בטוח יותר מתמיד שאופנה היא מסלול הקריירה הנכון בשבילי. שבוע האופנה הראשון שלי היה אורך טכנית רק יום אחד, אבל השתתפתי בשלוש תצוגות, עיינתי באולמות תצוגה של מעצבים ופגשתי את הבלוגרית יוצאת הדופן, סוזי לאו. כשאתה צעיר כמוני, רגעים כאלה מגדירים. הם רק גרמו לי להיות יותר רעב להצליח.

לימוד אופנה במרחק מאות קילומטרים מהמוקד הוא מועיל, במובן מסוים. זה מחזק את הרצון שלך, מצד אחד; אתה מסייר באינטרנט למידע. אתרים כמו אָפנָה מסלול המראה, תְעוּדַת זֶהוּת, מוּכֶּה תַדְהֵמָה, Style Bubble ו- Fashionista הם משאבים מצוינים עבור מקורבים שאפתניים לקבל חדשות. הם מקיפים לחלוטין וכל אחד מהם מציע נקודת מבט ייחודית. במהלך האוספים משודרים לוחות דיונים חיים ב- Showstudio של ניק נייט. פורמט הווידאו הציע היבט אחר לחינוך האופנתי שלי, וגם הציג בפני אנשים פנימיים שהזדמן לי לפגוש במסעותיי.

חווית למידה ענקית נוספת הייתה בקשת כרטיסים להופעות. בימים הראשונים התמזל מזלי ש- DHL (נותנת החסות הרשמית של LFW) מספקת הערכת ספק לבן משפחה שעבד איתם בצמוד. זה הציג בפנינו הזמנות להצגות כמו ג'ספר קונראן ונאסיר מזהר, כמו גם מעברי אולם תצוגה - דבר שנמשך כמה שנים. פעם יחסי ציבור אדיבים בתערוכת טוד לין אפשרו לנו לחמוק למלא מקומות ריקים. בעונה השנייה שלי, בנוסף לנדיבותו של DHL, שלחתי מייל לחברות יחסי ציבור כדי לבקש הזמנות. אני אסיר תודה לנצח לאלה שבחרו להקל עלי - ועל אבי - כלא ידוע באירועים בלעדיים אלה.

עם זאת, זה לא אומר שאני מוזמן כֹּל הופעה; לפעמים זה מייאש לראות בלוגרים ומשפיעים ברשתות החברתיות יושבים במקומך, אבל אופנה היא לא מריטוקרטיה. אם כבר, זה מעודד אותי לעבוד עוד יותר קשה. עונות עברו והיה לי המזל להשתתף בהופעות ואירועים פנטסטיים; גילוי כוכבים צעירים כמו פוסטין שטיינמץ, דניאלה רומריל, טימור קים ומין וו היה תענוג אמיתי. מופעים שחווים מעצבים כמו בורה אקסו, ג'ון רושה וג'יי. ג'יי אס לי היה גם כבוד אדיר. בפברואר, נכנסתי לא מרי קטראנצו מופע, שיורד כרגע הטוב ביותר בשש השנים שבהן הייתי מעורב בתעשייה הזו. אני משתמש ב"החלקה "מכיוון שגבר המרחף מחוץ לדלת (לא יכולתי לדעת אם הוא יחסי ציבור) אפשר לי להיכנס. לאחר רגע של חוסר אמון, נתקלתי בחלל התצוגה המרכזי של סנט סנט מרטינס כשהסתכלו המבטים הראשונים. מהמוזיקה והדוגמניות, לתפאורה והבגדים, העיצובים של קטראנץ עשו חוויה בלתי נשכחת באמת שלעולם אודה על כך.

בנוסף, LFW הוכיחה את עצמה כפלטפורמת רשת מצוינת. הצגתי את עצמי בפני שרה האריס, בריטית אָפנָהמנהל התכונות של אופנה, שקיבל בחביבות ראיון בבלוג שלי. הייתה לי ההזדמנות לפגוש את סטפנו טונצ'י לבוש ללא דופי וו; בריטי אָפנָההעורכת הראשית, אלכסנדרה שולמן; טַנק מנכ"לית ומנהלת האופנה של המגזין, קרולינה עיסא; וגם של אינסטגרם אווה חן, שהציעו בחביבות כמה עצות חכמות: המשך לכתוב בלוג, לעסוק ברשתות החברתיות ולמצוא את הנישה שלך.

זיהיתי את חן מצילומי סגנון רחוב של פיל אה - עוד משאב מרכזי שיעזור לגלות מי הוא מי בתעשייה. עקבתי אחריה באינסטגרם, ואפילו שלחתי לה שאלה (עליה היא ענתה). הרגשתי שאני נאלץ להגיד לה שלום, ובדיוק כמו פעם היא הציעה חוקים נהדרים שאני עדיין מקפיד עליהם היום. כבלוגר אירי קטן (באופן מילולי ומילולי) המתחכך באליטה בתעשייה, הייתי בטוח שימנעו אותי מיידית. אבל זה לא היה "השטן לובשת פראדה". האנשים שפגשתי לאורך השנים הם גאונים, טוב לב והרבה יותר עליזות מהסרט שהעביר-וכמה מהעולם החיצון מציג אותם להיות.

פגשתי בלוגרים, סופרים ומפורסמים ואת הרעיונות המוקדמים שהיו לי נמחקו במהלך המפגשים שלי איתם. בטח, הם היו בעסק זמן רב, השתתפו במאות מופעים וראיינו את הטובים שבטובים, אבל הרוב הם חבורה חביבה. בטח, אולי זה בגלל שהם דיברו עם נער, אבל השימוש בגיל שלך לטובתך הוא כלי יקר ערך שלמדתי לאורך השנים. אנשים מעוניינים לראות מבוגר שיש לו אהבה אמיתית לאופנה. ההתקרבות אליהם היא משהו שהתמודדתי איתו בימי הראשונים; אבל לאחרונה, למדתי שאתה צריך לקחת את הצעד. פשוט תגיד משהו, קטן ככל שיהיה, להגיד; זה מותיר רושם.

תעשיית האופנה הבריטית בהחלט השתנתה עם השנים, אך היא צוברת מיליארדי לירות עבור הכלכלה הבריטית, בעלת שפע של כשרונות פורחים ומהווה מוקד יצירתיות. להיות חלק מ- LFW מביא לי סיפוק והתרגשות כזו. שוב העונה, כיום בגיל 17, חקרתי את העיר הנפלאה למצגות והופעות כאן, שם ובכל מקום, ונתקלתי בקריאייטיבים בעלי דעות דומות לאורך הדרך. אם אתה, כמוני, כותב אופנה שאפתן, העצה שארצה לחלוק היא פשוט להסתבך. הושיט יד. נסה להשתתף בתצוגת אופנה. זה אולי נראה בלתי אפשרי, אבל קח את זה ממני - אתה יכול לגרום לזה לקרות. אני הוכחה חיה.

פול מקלאוכלאן הוא הסופר/צלם שעומד מאחוריו סגנון סאנגוויני.