איך אני יכול לחזור להיות עורך יופי עכשיו?

ביום רביעי בבוקר בכיתי את עצמי ער - משהו שהיה לי מזל שלא הבנתי שאפשר אפילו עד לאותו הרגע (שמעתי רק פעם אחת איך בוכה לישון). לקח לי שנייה להתמצא ולהיזכר מדוע בדיוק הייתי כל כך מוטרד. התקשרתי לאמא שלי ובכיתי עוד קצת. ברגע שהצלחתי סוף סוף להוציא את עצמי מהמיטה, הדלקתי את היום להראות, כמו שאני עושה ברוב הבקרים. טמרון הול ואל רוקר עמדו לצד טוב לב כשד”ר עוז העביר אותם בכמה טיפים לטיפול בעור. זה גרם לי להרגיש חולה פיזית אפילו יותר מכפי שכבר הרגשתי. אני, עורכת יופי ואובססיבית לטיפוח העור, מעולם לא דאגתי פחות לטיפים לטיפול בעור במהלך כל חיי. (אני צריך לציין שהמארחים רק ניסו לעבור את זה. ללא ספק שניהם הרגישו הרבה מאותם דברים שהייתי - אבל הם מקצוענים. כשפיהם אמר "הו, מעניין," עיניהם אמרו "היום הוא יום קשה".)

אני זוכר שהרגשתי אותו דבר ב -11 בספטמבר 2001, כשהייתי תלמיד כיתה ו 'בן 11. עזבתי מוקדם את חטיבת הביניים בפרברי קליבלנד, אוהיו, ואחרי שצפיתי בחדשות זמן מה עם אמי, החלטתי לקחת הפסקה הדימויים החוזרים ונשנים של מטוסים שהתרסקו, בניינים בוערים ואנשים נופלים על ידי הפעלת ערוץ דיסני, הרשת המועדפת עלי זְמַן. כשהתמודדתי עם מציאות חדשה ועולם שהשתנה לתמיד לרעה, עלתה פרסומת המציינת מישהו של "בגדים מגניבים!" - והגעתי. למה לבזבז אפילו רגע לחשוב על נושא כל כך מופרך ורדוד כמו אופנה בתקופה של טרגדיה ופחד צורכים? הכל נראה כל כך חסר טעם וכל כך נידון. הרשה לי לחזור:

אלה היו מחשבות שחוויתי כילד בן 11.

קדימה קדימה ל -9 בנובמבר 2016, והתחושות האלה הציפו בחזרה כשראיתי את היום עוגנים מתיימרים לתת אכפת לגבי איך להדוף קמטים, למרות שהעולם נראה מתפורר סביבם. אבל אני עורך יופי. זה שלי עבודה להתבייש איך להדוף קמטים. השאלה כעת היא: איך לעזאזל אני חוזר לכתוב על טיפוח העור כאשר כל כך הרבה אנשים - כולל אני - מרגישים עכשיו כל כך לא בטוחים בעור שלהם?

אני עדיין מנסה לנווט את זה. אבל אני גם מנסה להזכיר לעצמי מדוע חשוב לי לעשות זאת. פשוט לוותר ולהיכנע, לשכב במיטה כל היום ולסרב להתמודד עם המציאות החדשה הזו יהיה אנוכי. להפסיק לכתוב על נושא ייחודי הממוקד בנשים, יהיה מודה בפני טראמפ ותומכיו שאני למעשה חסר אונים וחלש כפי שהם היו רוצים לחשוב שאני. אבל זה חורג מעבר לזה; במיוחד בזמנים של סערות עלינו למצוא את היופי שבעולם. וכנשים, עלינו להקדיש זמן דאגה עצמית - אולי עכשיו יותר מתמיד. שימוש במסכת פנים או קבלת מניקור יכולה להפוך לאקט הפמיניזם הקטן שלה. התזה על ניחוח כלשהו יכולה להיות אמצעי לחיזוק הביטחון שלנו; החלקה על שפתון עמוק ומצמרר יכולה לעזור לנו להביע שאנחנו כאן ואיננו נסוגים. המשך השגרה הרגילה שלנו מאפשר לנו לתבוע את כוחה של נשיותנו ולאמת את זכותנו להתקיים בגופנו ובעולם הסובב אותנו.

העניין שלי בתעשיית היופי תמיד היה קשור בל יינתק לאמונה שלי שזכויות נשים הן זכויות אדם. ראשית, זהו מקום שבו מנהיגות נשית פורחת. מנכ"לי יופי, כימאים קוסמטיים, חוקרים, עורכים, מאפרים, צלמים - כל כך הרבה הן נשים שעוררו בי השראה והניעו אותי. בנוסף, אני מתנגד בתקיפות לסטריאוטיפ הצמצום (אך עדיין מתפשט) שנשים מתאפרות או מייפות את עצמן כאמצעי להתייחסות למבט הגברי. כנשים, לעתים קרובות אנו דוחים עלינו להיות מטפלים, לוודא כי צרכי כולם סביבנו מתקיימים לפני משלנו. אבל לקום ולומר, "אני אישה, ומגיע לי לחתוך זמן שאוכל לטפל בו את עצמי, לעשות משהו שגורם לי להרגיש בטוחה ונינוחה ומטופלת ", היא עצמה פמיניסטית פעולה. אנחנו לא עושים את זה בשביל נשים אחרות, ובוודאי שלא עושים את זה לגברים. אנחנו עושים את זה בשביל עצמנו. זנדאיה ניסח את הרעיון הזה היטב: "אני לא חושב שאיזה בחור עומד לשים לב עד כמה גולת הכותרת שלי מקפיצה. אני יודע שהשיא שלי קופץ ".

זו לא זכות שתמיד הייתה לנשים גישה אליה. א 2008 מהדורת בוקר סיפור הרדיו, אשר תוכנן לאחרונה מחדש פרק של StoryCorps, אחד הפודקאסטים האהובים עלי, הזכיר לי את העובדה הזו. מרי אלן נון, אישה שחורה בת 65, סיפרה על סיפור שסיפרה לה סבתא רבתה פינקי פאוול: בסביבות 1910 התגוררה פאוול במטע באלבמה ועבד אצל אישה לבנה. "יום אחד הגברת זרקה חלק מהבושם והלק הישן שלה שהתייבש. אז [פאוול] לקח אותו הביתה והוסיף כמה מרכיבים לק שהפכו אותו לגמיש... ובכן, כאשר הגיע יום ראשון, היא התלבשה וציירה את ציפורניה ולבשה את הבושם והלכה לכנסייה. ביום שני היא הלכה לחנות הכללית, וכשהייתה מוכנה לבדוק את הבעלים הלבן שאלה אותה 'מה את עושה עם הציפורניים שלך צבועות כמו אישה לבנה?' הוא המשיך לאסוף צבת והוא הוציא את הציפורניים של סבתא שלי מהמיטה אחת אחת ", אמר אף אחד והוכיח שפשוט ללבוש לק יכול להיות מעשה של אומץ. לבישת בושם יכולה להיות סוג של מרד.

ביום חמישי קמתי, הושטתי יד לקונסילר מתחת לעיניים והלכתי לעבודה, שם יש לי מזל שאני מוקף בחבורה של נשים חזקות, אינטליגנטיות ומעוררות השראה. לקחתי פגישה עם בעלת עסק שאומדת נשים אחרות. ואני אמשיך לפרסם סיפורים המציגים נשים חזקות ואנשי צבע אחרים וכל מי שנמצא שם בחוץ, עושה משהו טוב בתעשייה הזו ובעולם הזה. כי דבר אחד אני בטוח לגביו: אנחנו נזדקק לזה בארבע השנים הבאות.

לעולם אל תחמיץ את החדשות האחרונות בתעשיית האופנה. הירשם לניוזלטר היומי של Fashionista.