בדיוק חזרנו מחנות הפופ-אפ של עשרות שנים בסוהו, מעל חנות קיקי דה מונפרנס ואנחנו עדיין מנסים לנשום. במיקום בלוס אנג'לס יש קהל אהוב ונאמן של אובססיביות אופנה משני החופים. תושבי ניו יורק עם הגעתם ללוס אנג'לס ידועים לעצור ליד החנות עוד לפני שהם נכנסו לבתי המלון שלהם. וקל להבין מדוע. להיכנס לדלתות היה כמו להיכנס לגן עדן אחר בעולם שבו שוכנים רק דברים יפים. זיהינו את רודארטה השחור והכחול של נטלי פורטמן, את שמלת האוסקר הוורודה קארי מוציאה מהקופסה של בארישניקוב, לובוטינים העירומים ולנווין הצי משאבות, נלבשות בצורה מושלמת בתיקי אופנוע של בלנסיאגה, שמלת ואלי ירוקה מנטה, קפטן מקווין, חזה וסטווד ומדף שלם של שאנל אֲרִיג טְוִיד.
בריט ישבה בפינה עם מגפיים ירוקים של רופרט סנדרסון על רגל אחת וגרפה את מרג'יילה מצד שני לפני שהיא קיבלה זאת המומה עליה להיגמר (הגעתה של קלי בנסימון הקלה על העזיבה) ואני שוטטתי בחדר בסירת מפרש מודפסת כוכבים. נמלטנו עם ארנקים ללא פגע, אבל רק בקושי. אולי זה טוב שלעשורות אין מקום קבוע בעיר? לך ביום ראשון כשהוא נפתח לציבור וראה בעצמך מוזהר.