בקולג ', החבר הכי טוב שלי התמחה אצל דרק לאם, שם הבוסים שלה היו נותנים לה ללוות מהארון לאירועים מיוחדים.
שנאתי אותם בגלל זה.
היא תמיד נראתה מדהים, ולא יכולתי להתחרות. דרק לאם קורא מותרות גם לאלה שהורחקו כל כך מהאופנה שהם לא יכולים להבחין בעלייה מא-מה-א. הוא אמנם לא צועק בקריסטלים וצולעים מבולבלים, אך לאם בהחלט לוחש עושר, בגזרות מושלמות בשקט ובדים עשירים בנימוס. אבל התוצאה זהה: בגדים שהם יקרים, ונראים כך.
ביום ראשון, כשלאם שלח עוד אוסף של מבט יוקרתי במורד המסלול, מצאתי את עצמי הקלה באנוכיות כי החבר הכי טוב שלי כבר לא מסוגל להפיל את הארון הזה. לראות את ה- BFF שלי ב- LBD הראוי לשמצה של לאם, באמת יגרום לי לקנא. כך גם העמידה לידה בכל אחד ממעילי התעלה המדהימים, שכמו ה- LBD, צלעו עציצים שהוסיפו נפח עשיר לצללית מסורתית אחרת.
צעדים אכן הלכו לאורך המסלול-למעשה הם השתלשו-בדמות פלטפורמות בסגנון גטה היפני, שחוסר הקשת שלו יאריך את מראה כל כף הרגל (אולי לא אידיאלי לאלו מאיתנו הלובשים מעל גודל 7). אבל לאם יותר מכפרה על כך בהצלחת נעליים נוספת: סנדלי גלדיאטור פשוטים בעירום ו שחורים, שהעניקו טעם מעודן לנעל שהפכה לקייט מוס יותר בגלסטונברי החל משנת מאוחר. אותו דבר לגבי מראה הג'ינס שפתח את ההצגה: זה היה ג'ינס שייראה יותר בבית בארוחת צהריים של נשים מאשר במסיבה במרכז העיר. למעשה, זה אפילו נראה מפואר לארוחת צהריים.
מצטט את ההשראה שלו ב- ניו יורקר מאמר על אמנות מינימליסטית בקליפורניה, לאם קטע מאות מילים מתוך היצירה של פיטר שילדלל לקהל שלו לקרוא. זה היה יותר מדי מהכותב הזה לעבד לגמרי בלי אספרסו, אבל כמה מילים העיפו בי מבט, בעיקר הטענה של שילדלל כי "אין פשע באמנות שנראה כמו מותרות".
נקווה שלא, למען לאם.
** כל התמונות מאת ג'וליה סילברמן