איך התלבושות ב"סיפורה של שפחת "גורמות לעתיד דיסטופי להרגיש כל כך בזמן מחריד

הגרסה הקרובה של הולו למסך הקטן של "סיפור הפונדה" היא שעון אכזרי, מחריד ומעורר מחשבה אינטנסיבית-במיוחד המבוסס על ההקשר של העולם כיום. מבוסס על הרומן של מרגרט אטווד מ -1985, העתיד הדיסטופי המתרחש בארצות הברית לשעבר, הידוע כיום כרפובליקה של גלעד, מרגישה בהחלט 2017, עם "חזרה לערכים מסורתיים", פונדמנטליסטית תיאוקרטיתרוֹדָנוּת מֶמְשָׁלָה, הכפפה של נשים בכל הרמות, א קיבוע על לחם וקוד לבוש נשי, שהובא למסך הקטן על ידי מעצבת תלבושות אן קראבטרי.

בסיפור, בשל זיהום רעיל, רוב הנשים עקרות, להוציא את השפחות שבעצם משועבדות כמגדלות לגברים רבי עוצמה, המכונים מפקדים, ורעיותיהם העקרות. שפחת עבדה (אליזבת מוס), ממש "של פרד", נלחמת על הישרדות בחברה החדשה והמפחידה הזו בעודו "מוצב" במשק הבית של המפקד ווטרפורד (ג'וזף פיינס) ואשתו סרינה ג'וי (איבון סטרהובסקי).

החברה המוסדרת של גלעד כוללת גם את העיניים, המיליציסטים המאיימים, הלבושים כהים והמקלעים, המרגלים אחר בוגדים בקרבם; המרתים, עזרת הבית; נשות המפקדים המיוחסות; ו- Econowives, הדירוג הנמוך ביותר של בני הזוג הנשים. ההיררכיות מובחנות ויזואלית על ידי התלבושות החזקות של קראבטרי, שתוכננו מבחינה אינטלקטואלית, מוקפדת ומוקפדת, עד לשרוך הנעליים (או היעדרן).

ממש הרגשתי צמרמורת בעמוד השדרה בזמן שדיברתי עם קראבטרי, שלאחרונה עיצב את המראה המערבי גם דיסטופי על "ווסטוורלד", על המסר והחריפות שמאחורי התלבושות שלה, איך זה לעצב עיצוב של דיקטטור בגדים לעולם דמיוני שנראה ממש די אמיתי כרגע ואיך זה הרגיש לראות את המשרתת שלה גלימות כמו חלק בלתי נפרד ממחאה שקטה על הצעת חוק נגד הפלות בטקסס. אני מעיזה שלא תרגיש צמרמורת גם כן.

סדרת "סיפור העוזרת" מתרחשת בעתיד, אך עם ערכים מתקופות פוריטניות, ובכל זאת הסיפור מבהיל מאוד עַכשָׁיו. סo לאילו השפעות והשראות חיפשת לגבי התחפושות?

התחלתי בהצצה ל סרט מקורי [1990], שראיתי בבתי הקולנוע כשיצא לראשונה לפני שנים. הייתה לזה השפעה חזקה ויפה עלי. [אבל] הייתי חייב להתרחק ממה שכבר נכתב והוצג כסרט. התחלתי לחפש בשני מקומות, באותה הכוונה: היום, הסתכלות על דתיים כתות הקיימות באמריקה ובמדינות אחרות, מכיוון שזו תהיה ההקבלה הדינמית ביותר עבור עַכשָׁיו. אחר כך גם בחנתי פרקי זמן שונים לאופנה. הסתכלתי על התקופות ההתחלתיות של-בעיני-כל עידן חשוב בעיצוב חשוב עבור היבטים שונים של התלבושות: שנות 1900, שנות השלושים. שנות הארבעים וחמישים לאווירה הצבאית. אחר כך שנות השישים לבגדי גברים וחלק מאופנת הנשים. ולגבי הנשים, שנות ה -70 והפראדה הנקיות באמת שהתרחשו בשנות ה -90.

היו מספר עטיפות ספרים, בתוספת הסרט משנת 1990. כמה מזה אם כל זה שיחק בגרסתך של תחפושות השפחות?

אני אוהב את הסרט ואת הספר, אבל לא חשבתי שהוא מתורגם בצורה מושלמת לא רק לשנת 2017 אלא אולי לחמש שנים מהיום. בסופו של דבר חיפשתי עיצוב שיהיה ריאלי להיום. ידעתי מטבע הדברים כבר בהתחלה בשיחה עם ברוס מילר, יוצר התוכנית, כי לא נוכל ללכת בדרמת תחפושות, כי אז אף אחד לא יקנה אותה כמו היום. זה ירגיש כמו משהו שקרה בעבר, או בגד או תחפושת שאנשים לא היו לובשים בחיים האמיתיים אולי יקרה בעתיד.

אז היה ממש חשוב לזרוק הכל מהחלון ולומר, נתחיל מחדש ונסה לחשוב על הכנפיים [הסנפירים הלבנים הניתנים להסרה על הכובעים], שכמייה ושמלה כתשובה לחידה, מבחינת מה שקורה בסוף עוֹלָם. מה קורה בתקופה דיסטופית, שאולי יש לך רק בגד אחד ללבוש והוא צריך לענות על כל כך הרבה דברים: מזג האוויר, האדיקות והאווירה הדתית? כמו כן, בסופו של דבר, הוא תוכנן מתוך כוונה להראות את רחם האישה או את בטנה והאם היא תגדל או לא. מכיוון שהמשרתות הן הנשים הפוריות היחידות בכל העולם החדש הזה והעיצוב - עם אובי ומחוך ליד הבטן - היה דרך בשבילי לחשוב [כמו] מפקד, אחד מ האחוז הקטן של הגברים האחראים ויכולים לראות, 'בסדר, האם המשרתת נכנסת להריון או לא?' ואם הם לא, הם הולכים להיות נידונים ונשלחים למושבות [אין ספוילרים, אבל זה לא מקום אידיאלי]. הכל נפשי.

המשרתות כולן אמורות להיראות אותו דבר, אבל שמתי לב בפרק הראשון שהצווארון של אופרד על הכף שלה היה רופף יותר מזה של אופלגן (אלקסיס בלדל של "בנות גילמור"), שהיה מאוד מושקע ומרוכסן. איזו סמליות עמדה מאחורי זה?

ראשית, [מזג האוויר הקיצוני בטורונטו] הכתיב כיצד לעצב צבא של שפחות ולגרום להן להיראות אחידות, אבל יוצרים גם אינדיבידואליות כיצד היו תלויים גלימותיהם או שכמיותיהם או שמא לבשו אוביי או לא. מָחוֹך. למעשה היו שני אדומים של הגלימות, ואחד היה תוסס ורווי יותר והשני מעט דהה יותר וזה היה רק ​​כדי להראות שאולי חלק מהמשרתות היו שם שנה -שנתיים ארוך יותר. כל העולם הזה השתנה בחמש שנים בלבד, נכון?

שנית, זה היה איך לגלות לקהל כי לא מדובר רק בגזרות מצוירות של אותן בובות נייר אלא בעצם בנשים חיות נושמות שיש להן סודות רבים. באופן שהדיאלוג עובר בין המשרתות, הוא די קרוע ומעוות, ודברים קטנים זעירים יכולים להיות דברים גדולים ולהיפך. אז, הדמות של אופגלן די נסתרת וסודית ויש לה דברים לחלוק עם אופרד שהיא לא יכולה בנוכחות גברים ששומרים עליהם. ידעתי שיהיו הרבה סצנות איתן הן הולכות ברחוב; זה הרגע היחיד שלהם לחופש ולתקשורת, אז סגרתי את אלקסיס. האופן שבו היא שיחקה באופגלן היה יפה, מוקף רגשית ולא נוכח, אז ניסיתי לזרוק את זה לתוך גלימתה, כי יש לך את הדברים האלה - שתי גלימות, שתי כנפיים והרבה התמקדות בעיניים לאינטראקציה - כך שעליך למצוא דרכים לבצע שינויים בעדינות או להתאים אישית את תחפושת.

מה המשמעות בעיצוב מגפי אופרד, שהמצלמה מתעכבת עליהם באחד הפרקים המוקדמים?

המגפיים הם השראה ישירה מזוג מגפיים שחוקים היטב משלי. תמיד אהבתי אותם - קצת יותר מדי - מכיוון שיש להם יריקות, מה שהופך אותם למעין השראה צבאית מושלמת למגפיים של השפחה. רציתי להדגיש ולהדגים את הרעיון שהשרוכים מהמגפיים הוסרו - ממש כמו בכלא - כדי שלא יוכלו לתלות את עצמם. כדי להוסיף עלבון לזה מבחינה ויזואלית, הוספתי כיסוי מגף או ירקתי למעלה, גרסה קצרה לקיץ וגרסה ארוכה יותר לחורף, העשויה מעין ברווז קנבס. תזכורת זו אומרת להם שהם אפילו לא יכולים לחשוב על לתלות את עצמם. השרוכים מוסרים ואפילו הסוככים לשרוכים אלה נמחקים ויזואלית. החופש אפילו לחשוב על התאבדות הוחלף במחסום הזה.

מה המשמעות מאחורי גווני הצבע של סרנה ג'וי והנשים והצלליות של התלבושות שלהן?

כל סוג של קבוצה או שבט הקיימים בגלעד נקבעים לפי צבע; ההפך משפחות - כי הן תמיד נמצאות בבתי נשות המפקדים האלה - הוא חום. גרין שמור למרתים, שהם בני הבית. טיל היה צבע דתי מבחינה פואטית מבלי להיכנס לכחול קתולי. יש לזה גם את המשקל הזה, ואתה מסתכל במסגרת וזה מוזר בצורה נהדרת משנה את צבעו בעיניים של שחקן מסוים. למשל, על איבון סטרהובסקי, המגלמת את סרינה ג'וי, ניסיתי רק להשתמש בצבע כהבזק כדי לשקף רגשית את מה שקורה בסצנה. אז לפעמים היא חזקה ורוויה יותר ולפעמים היא קצת דוהה. זה מתגלה גם בעיצוב או במבנה השמלות שלה.

יש כל כך מעט מפקדים וכל כך מעט נשות המפקדים ששיחקנו משחק שהעולם הזה נוצר בן לילה. יש להם חמישה חייטים ברמה הגבוהה שעושים רק את הלבוש שלהם, כי למרות שזה אדוק, זה עשוי לפי מידה - הכל כן. אחר כך, הלבוש של כל השאר, החיילים הצבאיים והמשרתות, היו עבודות מפעל. יש לקוות שבצפייה תראה את זה המוגדר בחייטות ובגימור הבגדים.

התוכנית החלה לצלם ביולי 2016 וסיימה לאחר חנוכה בפברואר 2017. האם כל אחד מהאקלים הפוליטי בחיים האמיתיים השתלב בעיצוב שלך?

הייתי אומר כן, ולא בצורה מתנפצת אדמה ענקית, ויזואלית. לא יכולתי לעשות זאת אם ארצה, כי זה ישבש את המסגרת וישבש את הסיפור. אבל, כמובן, כאמן וכאדם יצירתי, סוג של תחלואה רגשית עולה עליך ואז הדרך שבה אתה מתמודד אתה זורקת אותו ליצירה. אי אפשר לסטות רחוק מדי לאחר שההצגה מתחילה לצלם, אבל זה תמיד היה בראש שלי - במיוחד בעיצוב לנשים בכל הטווחים השונים של קבוצותיהן, בין אם מדובר בשפחות או באקונוביווס או במרתה או אפילו במפקדות נשים. אבל זה בעצם מאוד הניע ועזר לי מבחינת המפקדים, כי כל חוסר איזון בכוח שבו הוא מושפע רבות גברים לבנים, עשירים וחזקים מאוד שרגילים להיות בשלטון - לעצב את המראה הזה, אתה פשוט הולך על זה. אני מנסה להכניס את עצמי לאנשים החיים האמיתיים שאולי כבר עכשיו נמצאים בשלטון, וגם את הדמויות מכיוון שהיו מקבילים.

השפעה אקלימית פוליטית מסוג זה, היא תמיד מזינה את היצירה בצורה חיובית, גם אם זה לא יכול להיות דבר חיובי שאתה קורא באותו זמן בחיים האמיתיים. היו הקבלות קבועות בין החיים האמיתיים לתסריט שלנו - זה היה די מזעזע. זאת אומרת, זה קורה פעם בירח כחול כשאתה עובד. כדי שזה יקרה כל יום, אני חושב שזה באמת עזר לשחקנים, לעצמי, לבמאים. כלומר, דיברנו על זה כל הזמן. להיות במקום המוזר הזה של להסתכל במראה ולחוות אותו ואז להיות בר מזל מספיק כדי להיות מסוגל לעשות איתו משהו, בניגוד לא.

מה חשבת על הפעילים בטקסס לבישת עותקים של תחפושות השפחה שלך למחות על אמצעי המדינה נגד הפלות?

הנשים המדהימות האלה - הייתי כל כך גאה בהן ושמחתי להפליא. הם יצרו איתי קשר לפני כן, וזה היה ממש נחמד מצידם. הם לא היו צריכים לעשות זאת. הם ראו פרומו מגניב מאוד שעיצבתי להולו בנפרד שיצא במהלך SXSW. הם מטקסס ואז אחד מהם - זו הייתה קבוצה זעירה, אבל קבוצה עוצמתית - יצרה איתי קשר ולמעשה לא יכולתי להיות חלק מזה, מבחינה משפטית, והייתי מאוד המום מזה.

אבל לאחר שפתחתי את טוויטר באותו היום, אני רק זוכר שישבתי במשך שעה יציבה כשהסתכלתי על זה ובוכה בגלוי כי לא האמנתי לקטן קבוצת נשים יכולה לעשות דבר עצום כזה בכוחות עצמן, והכי חשוב להצליח בכך ולעשות זאת בחן שכזה וכבוד וכזה שקט כּוֹחַ. זהו כוח נדיר מאוד בימינו. אתה צריך זיקוקים, אתה צריך אפקטים מיוחדים; הם לא היו צריכים את זה. הם רק היו זקוקים לנוכחות נשית חזקה בעלת עוצמה שקטה. ועד היום אני מרגישה רגשית. מאוד התפעלתי מהנשים האלה והלוואי שיכולתי להיות חלק מזה.

אבל היית דרך התחפושות.

נתתי להם תמיכה משלי ופשוט ניסיתי לתת להם עצות כיצד לעשות זאת מבלי להסתבך. זה באמת נתן לי הרבה תקווה כאישה, בנפרד מכל מה שקשור לעיצוב התלבושות. זה נשים שמתאחדות. זה מעולם לא היה ברור יותר [אנחנו צריכים את זה] מאשר המאה ה -19 או השבעים, למשל, זה זְמַן.

עקוב אחר אן קראבטרי באינסטגרם @AneCrabtree וטוויטר @AneCrabtree. 'סיפורו של שפחת הבכורה ב -26 באפריל בהולו.

הראיון הזה נערך ורוכז לשם הבהרה.

לעולם אל תחמיץ את החדשות האחרונות בתעשיית האופנה. הירשם לניוזלטר היומי של Fashionista.