הייתי בן 17, 135 קילו ובגודל שש.
הייתי שוקל פחות, הרבה פחות, כשעבדתי כדוגמנית אופנתית בטוקיו רק שנה וחצי לפני. הייתי בן 5'11, גודל שני, ושקלתי 120 ק"ג. המשקל הזה עדיין נחשב ל"גדול מדי "על ידי הסוכנות שלי שהציעה לי להתגבר.
אבל הימים ההם של אכילת ביצים קשות ויוגורט רגיל היו מאחורי. צמצמתי את הדוגמניות והתמנתי במנהטן במהלך הקיץ בין השנה הצעירה לבוגרת שלי בתיכון. יצרתי קשר עם סוכן האם שלי כדי לבדוק אם אוכל להיפגש עם סוכנויות בניו יורק. הסוכן שלי הסכים ושלח אותי לשבע סוכנויות מובילות בעיר.
רובם היו אדיבים, אבל יכולתי לדעת שהם לא רוצים אותי. הם אמרו שהם יהיו בקשר אם הם מעוניינים בכך. סוכן אמי מעולם לא קיבל שיחות, אך עדיין נותרה לי עוד סוכנות אחת לראות.
סוכנות מסוימת זו מייצגת כמה מהדגמים המפורסמים ביותר, מה שהופך אותה לאחת הסוכנויות הידועות ביותר בתחום. חיכיתי בעצבנות בלובי, לפני שהמזמין "פנים חדשות" יצא לקבל את פני. הוא דפדף בספר שלי, מהנהן מדי פעם כשראה תמונה שהוא אוהב, והחזיר לי את הספר בחזרה לאחר שסיים.
"יש לך פנים ומראה נהדרים," אמר. "אבל אתה לא בדיוק הגודל שאנחנו מחפשים בפנים חדשות."
הוא קם מכיסאו והסתובב בחדר הישיבות, בוהה מבעד לחלונות המשרד הגדולים.
"אתה צריך לנסות דוגמנות בגודל פלוס," הוא העיר בטון נינוח כששלף את הטלפון והחל להקליד, תוך התעלמות מהעובדה שישבתי ממש מולו.
צחקתי. בחלקו מתוך המבוכה העצומה של המצב. אבל בעיקר בגלל האבסורד של חמש המילים האלה.
"התקשר אלינו כשאתה מוכן לזה."
הוא הושיט לי את הספר שלי, הציע לי להעלות כמה קילוגרמים כדי להיראות "עקמומי" יותר, נישק אותי על שתי הלחיים ושלח אותי לדרכי.
כשיצאתי מחדר הישיבות, ראיתי דגם בגודל פלוס לוקח פולארואידים חדשים. החלפתי את עקבי ולבשתי את הדירות שלי כשצפיתי בדוגמנית ה"עקומה "הזו שכנראה הייתה בתחילת שנות העשרים לחייה מוציאה את ירכה ובוהה ישירות במצלמה. היא הייתה אולי מידה שמונה.
הכנסתי את העקבים לתיק שלי ופניתי לדלפק הקבלה. ראיתי בחורה אחרת ממתינה בלובי. היא הייתה רזה ממני ונראתה כאילו סיימה את חטיבת הביניים. החיוך שלה היה כל כך תמים.
"בהצלחה," אמרתי כשדחפתי את דלת הזכוכית ולחץ על כפתור המעלית.
איך אני יכול להיות דוגמן בגודל פלוס? חשבתי. בטח, התחת שלי היה גדול מהדוגמנית הממוצעת, אבל זה לא ממש משנה, נכון? אלוהים, אמא שלי לא תאמין לזה. האם עליי לספר לסוכן שלי הביתה על כך? האם אני מנסה לרדת במשקל?
המעלית נפתחה ויצאתי מהלובי לשאגת האוטובוסים והמוניות. כשחציתי את הרחוב מהסוכנות, ראיתי דוגמנית. היא הייתה מפורסמת. לא רק שזיהיתי אותה, גם ארנק השאנל שעל כתפה סימן שהיא הצליחה. היא הייתה כל כך רזה. רזה יותר מכפי שנראתה בחודש שעבר ווג איטליה לכסות את זריקת מייזל.
בפעם הראשונה בקריירת הדוגמנות שלי, הלכתי וקיבלתי חרוט גלידה. התיישבתי על ספסל ונתתי לגלידה לטפטף על ידי כשאיזנתי את הספר שלי באחד ואת הקינוח שלי בשני.
האם זה באמת היה שווה את זה? לא הסתפקתי בהכנסתי לקטגוריה שרירותית נוספת שהדוגמנות יוצרת לסוגים שונים של נשים. בגיל 17 הלכתי מלהרעיב את עצמי כמעט - בעצם ניסיתי למנוע מהגוף שלי להתפתח לבגרות - להיקרא גרסת תעשיית הדוגמנות של "שמן" בעניין של חודשים.
דוגמנות בגיל צעיר נתנה לי עור עבה, שיש לי עד היום. אבל לקרוא לי בגודל פלוס עוד לפני סיום התיכון היה משהו שלא הייתי מוכן אליו. הרגשתי כאילו אמרו לך לסמן תיבה המסומנת בשם "אחר".
כעת, במבט לאחור, אני דווקא רואה בחוויה זו ברכה במסווה. מאז אותו יום חם של יוני, יכולתי להמשיך הלאה מאימון של שעתיים ומהעצמי הממוקד בדיאטה.
שחררתי את סרט המדידה ועכשיו מנהלים חיים מלאים יותר. נכון לעכשיו, אני תלמיד ב 'באוניברסיטת ג'ורג'יה. לאחרונה חזרתי מסמסטר שלמדתי באוקספורד, שם קראתי פילוסופיה יוונית קלאסית ולמדתי זכויות אדם. באוניברסיטה הצלחתי להאכיל לא רק את הגוף שלי, אלא גם את נפשי.
למרבה האירוניה, בסופו של דבר לעסוק בעבודת דוגמנות "פלוס" שהסוכן הזה הכניס לי לראש. בהתחלה היססתי, אבל זו הייתה הפעם הראשונה בקריירת הדוגמנות שלי שלא דאגתי להתאים לשמלה או "לחזק" את ירכי.
דוגמנות בגודל גדול אפשרה לי לקבל את הגוף שלי, אבל אני עדיין לא אוהב את התווית. הבעיה היא להפריד בין הדגמים לגודלם. אני חושב שיש קטגוריה אחת בלי לסמן אם הדגמים הם "פלוס" או רק דקים באופן מסורתי (המכונה טכנית "בגודל ישר") יקל על מודלי הלחץ שעומדים בפניהם כך שיתאימו לקצה אחד של הספקטרום או השני.
אשמח לראות דוגמניות של נשים בצורות ובגדלים שונים מופיעות זו לצד זו באתר הסוכנות שלהן ומתויגות כמי שאנחנו: נשים.