עורכת "InStyle" ו-Teen Vogue לשעבר, אליסה הארדי, לא חוסכת בפרטים בספרה החדש שחושף את הבטן האפלה של בולמוס הלבוש הנוכחי שלנו.
אם אתה רוצה לקחת רק פת אחת משם בלוי,אליסה הרדיהספר החדש של בוחן את הבטן האפלה של תעשיית ההלבשה העולמית, הוא שלמרות פגמיו, לאהוב אופנה היא לא הבעיה. הדרך שבה אנחנו צורכים את זה יכולה להיות.
אחרי הכל, הרדי - שאת הכותרת שלה אתה מזהה קודם כל מכהונת העריכה שלה ווג נוער, לאחר מכן בסטייל - הוא חובב אופנה, בראש ובראשונה. היא כותבת על העסק בזוהר שרק הערצה אמיתית ובלתי מופרכת מאפשרת. וזה מה שמקשה עליה לבלוע את שיטות העבודה והשיווק החשאיות והאיומות של האופנה.
בעוד עבודת האופנה הרשמית הראשונה של הרדי הייתה ב-Abercrombie Kids שבקניון המקומי שלה, שם נדף ריח הקינמון המיוצר של דודה אן של דודה אן, היא באמת התחילה בגיל 18, כשעברה לניו יורק ללימודים בקולג' ובילתה ערבים בהסתובבות ב"האוהלים" בבריאנט פארק - לפני, היא אומרת, שבוע האופנה הפך למחזה שהוא. היום.
הרבה השתנה באופנה מאז, כלומר הדרכים שבהן אנחנו קונים בגדים. נהיינו רעבים יותר לכל מה שנוצץ וחדש, וזה ממשיך לזרוע הרס מסוכן על הקהילות המודרות עם המשימה להרוויח יותר, יותר, יותר מרגע לרגע. זה איפה
בלוי נכנס: הספר חושף את כל הדרכים הרבות שבהן פועלת תעשיית האופנה כדי לכסות באופן פעיל ולהנציח שינויי אקלים וצדק בעבודה. עם זאת, חשוב מכך, "שחוק" נותן במה חשובה לנשים שחוו התעללות, תקיפה מינית, גניבת שכר ומחלה בגבולות המפעלים שמייצרים את הבגדים שלנו, ומאפשרת להם לחלוק את סיפוריהם במילים שלהם."העובדים הם הסיבה היחידה שהתנועה הזו מתרחשת," הארדי אומר לי בזום. "הם מדברים, וזה מסוכן מאוד עבור רבים מהם לעשות זאת. הסיבה היחידה שאני יודע משהו על זה היא בגלל שהנשים האלה אמרו, 'אני לא רוצה שיתייחסו אליי ככה', ודיברו על זה. אני מקווה שעוד אנשים תומכים בהם ובכל מה שהם מנסים להילחם עבורו".
לקראת יום שלישי של הספר, ספטמבר על שחרור 27, דיברנו עם הרדי בלוי, מה היא למדה מכתיבת הספר הזה ועוד. המשך לקרוא לנקודות השיא מהדיון שלנו.
"בלוי."
צילום: באדיבות The New Press
מה עניין אותך לראשונה במפגש הזה של אופנה וקיימות?
הייתי ב ווג נוער לזמן מה. כתבתי על כמה מותגי אופנה מהירה, ומכיוון שאני אדם סקרן באופן טבעי, בסופו של דבר עשיתי מחקר מעמיק יותר על כמה מהם. היה אחד, ספציפית, שכתבתי עליו סיפור, שיבחתי אותם, שהיו בו האשמות די חמורות מהעובדים שהם לא מקבלים שכר. ואני הייתי כמו, 'לעזאזל, בדיוק כתבתי סיפור שאומר לצעירים ללכת לקנות במותג הזה'. הבנתי שזה כך השפיעה על הנשים שייצרו את הבגדים, שחוו כל מיני גניבות והתעללות בשכר. בתי חרושת. ההתעניינות הראשונית, הרצינית באמת, בזה הגיעה מקצת אשמה בסוג של התעלמות מהנושאים האלה.
מפה לשם, איך עברה ההזדמנות לכתוב ולפרסם בלוי לבוא על?
באותה שנייה, הייתי כמו, 'היי, אני בא ממשפחה ממעמד הפועלים. אני רוצה לוודא שאנחנו כותבים על עובדים״. כולם ב-Teen Vogue אמרו, 'כן, נשמע נהדר'. זה היה מקום מושלם עבורי לכתוב סיפורים מסוג זה. אבל בסופו של דבר, רציתי להיכנס יותר לעומק, אבל לא נתנו לי את המשאבים לעשות זאת. אז התחלתי להשתעשע בשאלה הזו של 'איך אני משיג את המשאבים לחקור את זה יותר?' דיברתי עם אופנה אחרת חברה עורכת והיא אמרה, 'טוב, אני כותבת ספר זיכרונות ויש לי סוכן נהדר'. אז, דיברתי איתה והתחלתי לכתוב א הצעה.
באמת דאגתי מי עומד לערוך איתי את הספר הזה. ברור שיש לזה שני צדדים שונים. רציתי מישהו שיוכל להבין אופנה, אבל זה לא היה סופר חשוב - היה לי הרבה יותר חשוב לעבוד עם מישהו שיכול להבין עבודה וצדק חברתי. העיתונות החדשה הוא חותם מאוד ממוקד צדק חברתי. יש להם ספרים מדהימים, ברור, וידעתי שהם הולכים להתייחס לזה ולסיפורים של העובדים האלה בכבוד, ולבדוק אותי גם איך אני מדבר עליהם.
נכנסת לכתיבת הספר הזה כבר עם ידע בנושא, אבל אני מתאר לעצמי שעדיין היו אלמנטים במחקר שלך שהפתיעו אותך. אני, למשל, הייתי בהלם לקרוא על "עובדי בית" באינדונזיה עובדים ללא ידיעה עם חומרים מסרטנים. מה חדש שלמדת על תעשיית האופנה במהלך התהליך הזה?
היה לי ידע בסיסי בהרבה מהנושאים האלה. מה שידעתי על שיעורי בית היה מסיפור שעשיתי לפני כמה שנים. אחד ממותגי היוקרה השתמש ברקמה מאינדונזיה, והם שילמו להם רק פרוטות. דיברתי אז עם פעילה והם אמרו, 'כמה שיעורי בית, במיוחד בכפרים קטנים, הגיוניים. עם זאת, הפילוסופיה היא שעד שנצליח להסדיר את זה, שיעורי הבית הם גרועים״.
בשיחה עם איבו לינה, שנמצאת בספר, למדתי עד כמה סוג זה של עבודה משפיע על הקהילות שלהם. זה הכל. זה המסורות שלהם, ולכן הם צריכים לשמר אותם. אבל יחד עם זאת, יש לנו את המותגים האלה שנכנסים ומנצלים אותם במספר רמות - מנצלים את שכרם, מנצלים את עבודתם ומנצלים את ילדיהם, מכניסים צבעים רעילים המים שלהם. ולא היה לי מושג שזה קורה. היא אמרה, 'אנחנו צריכים את שיעורי הבית, אבל אנחנו לא יכולים לנצל את המסורות שלנו'.
החודש, היית קולני בביקורת שלך שֶׁל בוהו מקיש על קורני קרדשיאן כשגריר הקיימות החדש שלה. השיחה הזכירה לי חלק מ בלוי שבו אתה דנה כיצד סלבריטאים יכולים לטשטש את הניצול המתרחש מאחורי מסך המותגים הגדולים. מה אתה יכול להגיד לי על הדינמיקה הזו, ואיך היא מזיקה לתעשייה בכלל?
ניסיתי לגעת בזה קצת בספר, אבל אני אוהב סלבריטאים. אני לְגַמרֵי מושפע מכל כך הרבה מהם. אני מבין. אני חושב שזה דבר מאוד חזק. אבל כשהם משתמשים בהשפעתם בדרכים מסוימות ואז הולכים, 'זו לא אשמתי'. זה כמו, 'טוב, כן, זה הוא אשמתך. אתה יודע את ההשפעה שלך, אתה יודע מה הכסף שאתה מרוויח מזה'.
עם ה בוהו דבר, ספציפית, אני בטוח שיש מעילים וחולצות מאופשרות, וזה נהדר - אבל מה קורה כאשר קורטני קרדשיאן נכנסת ואומרת, 'אני עובדת עם המותג הזה כדי להפוך אותם לברי קיימא', כשהיא, למעשה, לא עושה את זה? היא מכינה כמה חתיכות על גבי מיליונים של יצירות אחרות שהם מייצרים מעט יותר בר-קיימא.
לדעתי, אני לא חושב שצרכנים צריכים להיות מומחים לקיימות. אני מתכוון, הם צריכים להיות בעלי ידע על זה, אבל אנחנו לא יכולים לצפות מהצרכנים להיות מומחים לעבודה הפנימית של כל היבט של קיימות. אז כשיש לך מישהי שאפשר לסמוך עליה - אני לא יודע עד כמה היא סומך עליה, ספציפית - ככה, אומר, 'זה בר קיימא', זה שם את החותמת הזו על המותג כולו. בינתיים, הם לא. כי אחד, קחו בחשבון את כמות הבגדים שהם מייצרים, ושניים, יש בעיות עבודה עם העובדים שלהם. אם אחד מאלה הוא המקרה בכלל, אז המותג שלך אינו בר קיימא. אני חושב שהם עושים הרבה כדי לטשטש את המסרים, ואת המותג שבעצם עושה את העבודה כדי ליצור מעילי עור מאופשרים הולכים להיות מואפל לחלוטין על ידי המעילים האלה בשווי 6 דולר או מה שהם לא עֲלוּת. ואני בטוח שקורטני חושב שהיא עושה את הדבר הנכון - כלומר, אני לא יודע שכשזה קורה, זה תמיד מגעיל, אבל התוצאה היא.
אליסה הרדי.
צילום: באדיבות The New Press
אליזבת קלין, שלעבודתה אתה מתייחס בלוי, אמר באופן מפורסם כי תעשיית הקמעונאות צריך פחות "צרכנים אתיים" שמחזיקים בעצמם אחראים לבעיית האקלים של האופנה ועוד "תומכי צרכנים" שמחזיקים באחריות על מותגים - שהם המזהמים הגדולים ביותר. איך אנשים יכולים להתחיל לתת דין וחשבון לחברות האלה על תרומתם למשבר האקלים, תוך שהם עדיין צרכנים אחראיים בעצמם?
הדבר הראשון שאני רוצה שכולם יבינו - וזה לדעתי, אני מניח, אבל אני חושב שזו האמת - הוא שזו אשמתו של המותג. בראש ובראשונה, הם לוקחים על עצמם את רוב האשמה. הם אלה שמרוויחים כסף מניצול אנשים ומניצול כדור הארץ. אבל אני חושב שזה נהדר שאנשים רוצים לעזור ורוצים לפתור את הבעיה הזו.
כצרכנים, אני מקווה שאנחנו מסתכלים מחוץ לצריכה בלבד כדרך לתקן דברים. זה נהדר לומר, 'אני עושה קניות רק בר-קיימא'. כמובן, זה יכול להגיע רחוק מאוד. אבל אני חושב שהדבר החשוב יותר הוא תמיכה קולית. יש כל כך הרבה מחאות ברחבי העולם מצד עובדים שמנוצלים על ידי חברות שונות. כרגע, למשל, עובדים מדברים על כך שליווי'ס לא חתמה על הסכם בנגלדש, אז הרבה מהם מפגינים. החברות האלה, הן עושות חרא כשאנשים אומרים, 'בעצם, אני יודע שאתה מנצל אנשים, ואני הולך לדבר על זה במדיה החברתית'.
אחרי 2020, H&M עשתה מחדש את כל ההכשרה להטרדה מינית במפעליה, לא כי הם רצו - הם עשו את זה כי אנשים אמרו, 'זה חולה שנשים אומרות שהן מתעללים במפעלים שלך ולא אכפת לך״. אנשים צריכים להכיר בכך שהקול שלהם באמת חשוב. בארה"ב, יש הצעות חוק שניתן לתמוך בהן עכשיו. אתה יכול להתקשר לחבר הקונגרס שלך ולהגיד, 'אני רוצה שתתמוך ב חוק FABRIC,' שהיא הצעת חוק עבודה. אנשים יכולים להשתמש בקול שלהם. זה לא חייב להיות רק, 'אה, אני הולך לקנות רק יד שנייה'. זה נהדר, אבל יש דרכים אחרות.
אם כבר מדברים על זה, גם חוק FABRIC וגם SB 62 היו ניצחונות ענק בחזית הזו. מה הלאה לגבי מדיניות אופנה ברמה מדינתית או פדרלית?
אני חושב ש 'תוצרת אמריקה' המיתוס כל כך עמוק. אנשים שוכחים את זה מהר מה שקרה בחנות היזע אל מונטה היה רק בשנות ה-90. זו היסטוריה כה עדכנית. כמובן, אנחנו יודעים שיש גניבת שכר בכל ענף בארץ. אבל מסיבה כלשהי, תווית 'תוצרת אמריקה' באופנה היא חותמת אישור, כנראה רק בגלל שאנחנו רוצים שזה יהיה. כנראה יש שם כוונות תמימות, לרוב.
אנחנו רק רוצים לחסל את גניבת השכר. זה גס. זה מבאס. הרבה מותגים עושים את זה, והם צריכים להיות אחראים לזה. הם לא יכולים פשוט להמשיך להגיד, 'טוב, המפעל עושה את זה ואנחנו לא יודעים'. זה חבל. זה המפעל שלך. אתה צריך לשים לב למה שקורה במפעל שלך. גם אם זו האמת שאתה לא יודע, אתה צריך לָדַעַת.
החלק השני שמעניין הוא שחשבונות העבודה יציעו הקלות מס למותגים שיביאו לכאן את הייצור שלהם. אנחנו יודעים שכן מְאוֹד יקר לייצור בארה"ב זה אמיתי. מתן תמריצים למותגים לעשות זאת במקום בו ניתן להסדיר ולעשות זאת כהלכה יכולה להיות דרך פנימה עבור כל כך הרבה מעצבים צעירים שרק רוצים להיות קרובים יותר למפעלים שלהם.
זה מה שאני אוהב בחוק FABRIC, במיוחד. וכמו שאמרתי, כל אחד יכול להתקשר לחבר הקונגרס שלו. אתה לא חייב להיות בקליפורניה או בניו יורק; זה הולך להשפיע על מפעלים בטקסס, במדינת וושינגטון, בצפון קרוליינה. כל אחד יכול להתקשר ולומר, 'היי, אני רוצה לעבוד בשכר טוב בקהילה שלי. אני רוצה להביא עבודות ייצור בראשות נשים למקום שבו אני גר״.
כשאתה חושב על העתיד של אתיות, קיימות ואופנה, לאן אתה מדמיין את זה הולך?
רגולציה הולכת להיות הדרך שבה נתקן את זה. המותגים לא יעשו את זה בעצמם. ברור שיש לנו בעיות במונחים של אופן הצריכה שהן די מעבר לתיקון. ברור שמודעות היא נהדרת, אבל רק אם לשפוט לפי הדרך שהיא מתנהלת, נראה שהיא לא מאטה בשום צורה. והתחזיות אומרות שזה רק יגדל. אז אני חושב שהדרך האמיתית היחידה שבה נוכל לשנות את זה היא על ידי רגולציה ושגם מותגים ישתלבו על התקנות האלה, ויאמרו, 'זה מה שיש בעצם מעשי לעסקים, וכך נוכל לעזור למותגים אחרים״. המותגים שגורמים לבעיות הרבות ביותר לא יעשו זאת בעצמם. עלינו, כאנשים, לתכנן לתמוך בכך כשזה יעלה.
לעולם אל תחמיץ את החדשות האחרונות של תעשיית האופנה. הירשם לניוזלטר היומי של Fashionista.