לאחרונה, חשבתי על הדרך שבה הייתי מתלבשת. לפני כמה שנים, המראה שלי היה מורכב מנעלי ג'יי קרו אוקספורד, פולו לקוסט, טופ-סיידרס, סרסור ומדרס מדממים, והייתי מרוצה לחלוטין. אבל אז הגעתי לניו יורק, מצאתי את עצמי מוקפת בהיפסטרים וילדים מגניבים, והיה לי משבר הזהות האופנתי הראשון שלי. בהתחלה, זה נראה בסדר גמור ללכת לברוקלין בנעלי לולאות פרוטה או ב-LES בקרדיגנים המצחיקים שלי של ראלף לורן, אבל ככל שחלף הזמן, החלטתי שצריך לשנות את המראה שלי. אני יכול להצביע על הרגע המדויק: מכירת דגימות Rag & Bone, שבה ניסיתי ז'קט שחור מסוים שגרם לחבר שלי להגיד לי שאני נראה כמו פוני בוי מ האאוטסיידרים. ובדיוק ככה זה קרה. נתפסתי. פתאום, מכנסי סקיני נראו בצורה מוזרה, וטופ-סיידרס יכלו להסיק אירוניה, במקום מוכנות ליאכטה. גיליתי את ימי שני הזולים, ובחור הארנב ירדתי. זה היה חלק מהכרזה על כך שעברתי, חלק תירוץ לקנות את כל הדברים החדשים, אבל במבט לאחור, אני מבין שפשוט רציתי להתלבש כאדם החדש שידעתי שאני הופכת להיות. (אני חושב שזה יכול להיות מה שקורה לבנות, כשלפתע, בגיל חמש עשרה, הן נכנסות לשנות אייליינר הארדקור עד לקולג'.) רק כשביקרתי שוב בבית, הבגדים החדשים שלי נראו כמו משתלבים בארון הקשת-WASP שלי. ביליתי את רוב השנה בניסיון ליישב בין שתי האסתטיקות, עד שהבנתי שכל מה שאני באמת רוצה זה לטפס לתוך הצ'ינוס שלי ולהיות שוב אני. וכך עשיתי. השארתי את מעיל הפוני בוי שלי בבית, עם הסווטשירט של מארק ג'ייקובס שפשוט הייתי חייב. ועכשיו, אני מרגיש בנוח מספיק כדי לומר, אני לא מגניב, ואני לא צריך להיות. אני מניח שפשוט הייתי צריך משבר אופנה כדי להבין את זה, אם כי אני אשמור את ז'קט ה-Rag & Bone שלי לנצח, כמו נעלי תינוק.
--ברט קיין