אמש, במסיבה לכבוד ספרו החדש של פרנסואה נארס ויום השנה ה-15 של נארס, דיברתי סוף סוף עם דפני גינס. עמדתי שם ובהיתי בנעלי אלכסנדר מקווין שלה ובכוורת הדבורים המעוררת יראת כבוד שלה ובקושי הבטתי מספיק זמן כדי להבין שהחצאית של מארק היא למעשה רק זוג מכנסיים קצרים עם פאנל מקדימה, חולצה, אם תרצו, כשרק הושטתי יד ואמרתי, "סליחה," הייתי צריך לדעת כמה הנעליים שלה נשקל. "הם די קלים למעשה," היא ענתה. "האם החלק העליון חלול," שאלתי. "הממ... אני לא יכול להיות ממש בטוח. הם קלים יותר מ... אממ, קלים יותר מ..." "אלה מהמסלול?" "אוי לא! אלה הם מהמסלול". "ימין. אה." "הם פחות כבדי משקל משל נינה ריצ'י. האם זה עוזר?" "כן לגמרי!" הודיתי לה, אם כי כמובן שאין לי מושג כמה שוקלת הנינה ריצ'י והיא למעשה האדם היחיד בעולם שנעלה את שתי הנעליים בחיים האמיתיים שלא על המסלול. אבל אתה לא יכול שלא לסגוד לאישה שמודדת את חייה בריצ'י.