בעוד שלהוצאות ההדפסה הייתה תקופה קשה במדינות ובמקומות רבים בעולם בשנים האחרונות, תעשיית המגזינים בסין פורחת ככל הנראה. כפי שאנו כבר יודעים, סין הפכה לשוק ענק של אופנת יוקרה, אבל לא כולם קונים רק את הבגדים. לפי מאמר ב"טיימס" בסוף השבוע האחרון, נשים סיניות צעירות מוציאות נתחי ענק של ההכנסות שלהם על גרסאות סיניות של מבריק אופנה מערביות כמו ווג, הארפר'ס בזאר, Elle, וכו ' הם אובססיביים. ובתי הוצאות מערביים כמו הרסט עושים בנק. מותגי אופנה משקיעים אפילו יותר כסף בפרסום בסין מאשר במדינות, ולמבריקים האלה יש למעשה יותר דפי מודעות ממה שהם יודעים מה לעשות איתם. גם Cosmopolitan וגם Elle צריכות לפרסם פעמיים בחודש כי אחד מהם יהיה עבה מדי להדפסה ו-Wog הוסיפו ארבעה גיליונות נוספים בשנה. אז זה זה? האם סין היא התרופה לדעיכת הדפוס כאן במערב? העניין הוא שליכולת של מפרסמים אלה להרוויח כסף אין קשר לאיכות הפרסומים שלהם או לפופולריות שלהם.
האגודה האמריקאית לעורכי מגזינים (ASME) הכריזה זה עתה על המועמדים הסופיים לתחרות הלאומית 2012 פרסי מגזין, ובין החשודים הרגילים (הניו יורקר וניו יורק), היו כמה הפתעות. ראשית, Vice קיבלה את התואר ASME הראשון שלו, עבור מצוינות כללית לא פחות, לצד הניו יורקר, ניו יורק, בלומברג ביזנסוויק ו-GQ בקטגוריית מגזין האינטרס הכללי, שהוא סוג של המקבילה למועמדות ל"התמונה הטובה ביותר" בתחרות אוסקרים. זה בהחלט הישג עבור המגזין שהחל את דרכו כפרסום מחתרתי שהתגאה בהיותו הכל מלבד מיינסטרים. היינו רוצים לחשוב שהכל הודות לחקירה המרתקת של המג"ם על שעבוד כלבים, או הסיקור שלהם על שבוע האופנה בלונדון על אסיד, אבל אתה יודע, זה יכול להיות רק אנחנו. ראוי לציין גם שרק שני כותרי אופנה - Glamour ו-W - קיבלו הנהנים למצוינות כללית. W קיבל יותר מועמדויות ל-ASME מכל יאג' אופנה אחר ב-2011, והרשימה של 2012 מאשרת שה-EIC Stefano Tonchi אכן נמצא בתנועה - למורת רוחו של המתחרה ווג, ללא ספק.