מציגים טור חדש, יומנו של עוזר אופנה אנונימי, שבו התורם שלנו, שיהיה מעתה והלאה המכונה בלייר מרסר, מנות על חיי היומיום של עוזרת אופנה במגזין אופנה גדול בהוצאה גדולה בַּיִת. היא גררה שקים של לובוטינס דרך הסהרה, כבר נאבק על ידי השומרים של קולונל קדאפי במלון חמישה כוכבים בפריז והיה מצולק פיזית על ידי סלב מהרשימה. היא תספר לך הכל על זה.
אנחנו נוסעים למונקו, וכרגיל, מאחרים לטיסה שלנו. מנהל האופנה שלח אותי ברגע האחרון לקנות משקאות וארוחת צהריים לצוות שיעלה על הסיפון במטרה להימנע מאוכל לא בריא במטוס. אני צריך גם לציין שבכל פעם שאנחנו נוסעים, לא משנה כמה זמן אנחנו נעדרים, אני אורז את כל הבגדים שלי בכבודה על מנת לשמור את כמות המטען שלנו עבור דגימות הצילומים. הצלם, עוזרו, מנהל האופנה ואני עכשיו האנשים האחרונים שעלו למטוס. עם ארוחת צהריים לארבעה אנשים ביד שמאל ויד יד עמוסה וכבדה במיוחד ביד ימין, אני מדשדש במטוס מאחוריהם, נמנע מהמבטים הזועמים של הנוסעים האחרים. אני מנסה להניף את התיק שלי ביד אחת לתוך הארונית העליונה, אבל זרועי נרתעת מתחת למשקל. מזועזעת, אני רואה את זה בנחת בהילוך איטי עם חבטה עצומה על עורפה של מנהלת האופנה, כמעט מפיל אותה החוצה.
טיסה קצת מתוחה ושקטה מאוחר יותר אנחנו מגיעים למלון על שפת הים ביום ראשון בבוקר. יש לנו יום חופש עד שנתכנס שוב לארוחת ערב בשעה 7, והמיטה היפה שלי עם נוף לים ממתינה. אני נרדם בשקט עד שזמן מה לאחר מכן נשמעת דפיקה בדלת. אני מזנק מהמיטה, מציץ דרך חור המנעול ורואה את מנהל האופנה והצלם עומדים מחוץ לחדרי.
אני שוקל את האפשרויות שלי שהן א) לעמוד בשקט מאוד ולהעמיד פנים שאני לא שם; או ב) לפתוח את הדלת ולברך אותם בפיג'מה. אני מיד קופא ועוצר את נשימתי, מנסה להבין אם שמעו אותי או לא. אני פותח את הדלת בחוסר רצון ומנסה אווירה של נונשלנטיות כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם העולם לעמוד מול הבוס שלי וצלם ידוע בפיג'מה שלי ביום ראשון אחרי הצהריים.
הם הביאו את הדגם להתאמה וציפו ממני לפרוק מיד כשהגעתי. אני תולה בגדים בטירוף במהירות הבהרה, הצלם מכין את המצלמה שלו לכמה צילומי מבחן, ויש לנו התאמה מקצועית בחדר השינה שלי. וכל הזמן אני עם גרביים ופיג'מה. זה היה גרוע פי 100 בערך מהחלום שכולם חולמים על ללכת לבית הספר בתחתונים.
למחרת אנחנו מצלמים בגדי ים מסביב לבריכת המלון. בצהריים שולחים אותי לסופרמרקט המקומי לקנות כריכים. לכולם במונטה קרלו היה את אותו רעיון, וחלק המאפייה עמוס ללא אמון. אחרי 30 דקות וכמה טלפונים ממנהל האופנה, אני מגיע לקדמת התור וקונה את כל הבגטים שנותרו. המון כועס במונקו הוא הרבה יותר מנומס מכל מקום אחר, אבל זה בהחלט לא היה נעים...
אני שועט חזרה למלון, בידיעה שאני צריך לצאת ישר לבריכה אבל אני לא יכול להתאפק ולעצור בחדר שלי להפסקה מהירה בשירותים.
אני פותח את דלת חדר השינה, צורח את הראש ומפיל את כל הבאגטים על הרצפה. כי על המיטה שלי, עומדות על כל דוגמיות בגדי הים שלא יסולא בפז, שתי יונים גדולות, משתוללות כאילו יש להן את הזמן של חייהן. מאובנת לגמרי, אני מזדרזת לחדר האמבטיה וסוגרת את הדלת מאחורי. אני מכריח את עצמי לנשום עמוק; אני יודע שאני לא יכול להישאר שם לנצח. אז אני חורק את הדלת נפתחת באיטיות ומתקרב החוצה. הציפורים נראות די רגועות וברור שאין להן תוכניות לעזוב בקרוב. אני רואה שבאופן אידיוטי השארתי את דלת המרפסת שלי פתוחה מעט וזו הייתה בעצם יונה חופשית לכולם.
כדי שהם יעזבו אני צריך איכשהו לעבור לידם ולפתוח את הדלת הרבה יותר רחב. אבל יש מכשול גדול בדמות שולחן בית המלון, ועמוס עשרות אלכסיס ביטר חפתים, טבעות קארה רוס וכ-30 זוגות משקפי שמש. אני נופל על ברכיי וזוחל למרפסת הפועלת מתוך הנחה שהם לא יכולים לראות אותי אם אני קרוב יותר לאדמה (כי זה לגמרי הגיוני). אני פותחת את הדלת ועושה גלגול מאוד לא חינני בסגנון קומנדו מתחת לשולחן וחוצה את החדר בחזרה. הם לא זזים. אני פונה לצעוק "לכו יונים! צא מהחדר שלי!" כמו משוגע לגמרי.
זה בטח הפחיד אותם, שכן היונה הקטנה יותר מפקידה מיד "מתנה" בכל רחבי ורסצ'ה ביקיני שהוא עמד עליו. אני צורחת וצועקת ומנופפת בזרועותיי עד ששניהם מתחילים להתעופף בחדר בבהלה מטורפת בניסיון למצוא את הדלת. עכשיו שלושתנו בפאניקה וצווחנים והבגטים עדיין על הרצפה. כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה כמה מטורף זה יישמע אם מישהו יעבור על פני החדר שלי, ואיך מנהל האופנה לעולם לא יאמין שזו הסיבה שאני כל כך הרבה זמן אוכל ארוחת צהריים. בסופו של דבר הם טסים לכיוון הים ואני נשארת עם מיטה של בגדי ים מעוצבים מכוסים בהפרשות ציפורים, 8 באגטים במצב מפוקפק, ועדיין לא הייתי בשירותים. למרבה המזל הצוות האמין לי כי א) היינו בצילומים יחד בעבר וב) לא הצלחתי להמציא את זה.