וויליאם סופה. צילום: באדיבות
בסדרה ארוכת השנים שלנו, "איך אני מצליח", אנחנו מדברים עם אנשים שמתפרנסים בתעשיית האופנה על האופן שבו הם פרצו ומצאו הצלחה.
בגיל 28, וויליאם סופה כבר הלבישה כמו אמה ווטסון, אלקסה צ'ונג, ריהאנה ועוד; שיתף פעולה עם לייבל ריבר איילנד; הושווה לאלכסנדר מקווין; והוצגו עבודותיו בארמון קנזינגטון. הקריירה של המעצב, יליד בריטניה, שהתחילה בניו יורק, התחילה את הדרך שבה עושים הרבה לייבלים בריטים, עם הכרה ממוסדות תעשייתיים מכובדים: הוא היה נבחרה על ידי דונטלה ורסאצ'ה להציג בשבוע האופנה בלונדון בשנת 2008 במסגרת יוזמת האופנה פרינג 'וזכתה בפרס אופנה גלובלי של WGSN זמן קצר לאחר מכן.
אבל מסלול העסק שלו אחרי זה היה לא טיפוסי - לפחות בהשוואה למותגים שאתה נוטה לשמוע עליהם. Tempest, שבסיסה כעת בניו יורק, לא מציג קולקציות בשבוע האופנה, ולמרות בחירת הקולקציה הראשונה שלו על ידי Browns and Harrods, כבר לא סיטונאי, ומעדיפים לקיים עסק בהתאמה אישית שעובד עם לקוחות פרטיים בכל רחבי עוֹלָם.
פגשתי את Tempest בתחילת החודש בפוארטו ריקו מכל המקומות ב- W Retreat & Spa באי וייק - המעצב שיתף פעולה עם רשת המלונות הידידותית לאופנה
במספר פרויקטים לאורך השנים - שם הציג מופע מסלול של יצירות ארכיון לאורחי המלון. דיברנו על איך הוא התחיל כל כך צעיר, מדוע הוא מרגיש שעסק בהתאמה אישית הוא בר קיימא יותר, דוחה משקיעים וחוזר למוכן ללבוש. המשך לקרוא לראיון שלנו.ספר לי איך התחלת, תמיד התעניינת באופנה ובעיצוב?
ובכן, תמיד התעניינתי בעיצוב ואמנות כשהייתי צעיר מאוד. אפילו כשהייתי בן שש או שבע הייתי מכין תחפושות והייתי עושה את כל המסכות האלה מצלחות נייר. הייתי משתמש בשקיות שעועית ובגדים ישנים ודברים ומתלבש בבגדי אחיותיי. אני זוכר שהיא הייתה שושבינה והייתי מאוד מקנאה. אז כשהייתי בערך בן 15, למדתי אמנות בבית הספר ורציתי לעשות פרויקט אופנה במקום ציור טבע דומם מסורתי שכולם עושים. המורה שלי ממש תמכה והיא אמרה, 'פשוט לך על זה'. זה היה הדבר הראשון, הפרויקט האמיתי הראשון שעשיתי ובסופו של דבר הכנתי בגד. אני מתכוון שזה כנראה מגעיל לחשוב על זה. לאחר מכן, עזבתי את בית הספר והלכתי ללמוד אופנה כשהייתי בן 16. כאשר סיימתי את לימודי ה [London College of Fashion], האוסף שלי קיבל די הרבה עיתונות, וזה היה טוב בשבילי. זה דווקא קיבל את האינטרס של כמה תומכים להתחיל את הלייבל שלי.
בסופו של דבר עבדת איתם?
כבר היה להם תיק מותגים והם רצו להוסיף אותי לתערובת. זה לא הסתדר לטווח הארוך. אחר כך עשיתי את תחרות האופנה פרינג ', בראשותה של דונטלה ורסאצ'ה באותה שנה. זה היה כאשר הכל התחיל בשבילי ואז הנחתי את התווית שלי מאחורה לבד. לאחר מכן, הכל התגלגל כדורי שלג. אני מניח שאחד הדברים המעניינים הוא שאנשים מהמזרח התיכון התעניינו מאוד באסתטיקה שלי. הייתי עושה די הרבה בהתאמה אישית ומותאמת לאנשים האלה.
למעשה ביליתי את זמני בין דובאי ללונדון בזמן שהיו לי הרבה לקוחות שם, ועשיתי את זה במשך שנתיים. הייתה לי מערכת שם והייתי עובר לשבועיים וחוזר ללונדון שלושה או ארבעה שבועות. זה משהו שאני עדיין עושה הרבה היום. ובכן, רוב העסק שלי הוא למעשה לפי מידה. אחר כך עברתי לניו יורק בסוף 2014. המשכתי את הצד הזה של העסק באמריקה וכעת חילקתי את זמני בין בוסטון לניו יורק.
אני באמת נהנה הֲכָנָה גם את הבגדים. רוב הדברים שלי חתוכים בעצמי ורוב המעצבים לא מוצאים את החלק הזה מאוד מספק, אבל אני אוהב את האומנות של זה. אני אומר שהבגדים שלי עוסקים באיכות ובניה לא פחות מהאסתטיקה שלי.
אמה ווטסון בוויליאם טמפסט בשנת 2008. צילום: ג'ייסון לאבריס/גטי אימג'ס
הלבישת הרבה מפורסמים די מוקדם. איך זה נוטה להגיע?
זה קורה בדרך כלל באמצעות יחסי הציבור שלי או רק באמצעות פגישה עם אנשים. לפעמים הם פשוט יוצרים איתי קשר בכחול ואומרים שהם ראו כמה שמלות או שהם ראו שמלה מסוימת והם מאוד היו רוצים ללבוש אותה. נהגתי להתלבש הרבה יותר מפורסמים ממה שאני עושה כרגע, כמו בעקבות אופנה פרינג ', כי זה היה אירוע כה גבוה. למעשה הסלבריטאית הראשונה שהלבשתי הייתה אמה ווטסון. זה בגלל שהיא הייתה בהופעה הראשונה שלי.
מה היית אומר שהיה האתגר הגדול ביותר עד כה להורדת המותג שלך מהקרקע ולשמור על עסק יציב?
אני חושב שהדבר הגדול ביותר עבור מעצבים צעירים הוא שיש כל כך הרבה מותגים גדולים ויש כל כך הרבה תחרות. אני חושב שכנראה למדתי את זה כי ניסיתי להתחרות. המניות הראשונות שלי היו בראונס והארודס בלונדון כשהייתי ליד הערוץ וכל השמות המטורפים האלה. זה כמו, איך אני משתלב? איך לגרום ללקוח לרכוש אותי על פני מישהו אחר? ואז במקביל, מעצבים צעירים עושים הופעות פעמיים בשנה. זה כל כך יקר וכל כך הרבה כסף נכנס לזה ואתה צריך לחשוב מתישהו, 'איך אני מקיים את זה?' לכן החלטתי להתמקד בצד המיוחד של העסק הרבה יותר.
[במונחים של מוכן ללבוש], אני חושב שיש בהחלט משהו בגידול של מוצר נישה מאוד, זה משהו שלא מתפתח במיוחד ובאמת מפתח מסביב לזה. בשבילי, מכיוון שאני אוהב ליצור יצירות חד פעמיות ולהמשיך בעיצוב סגנונות שונים, אני חושב שמה שעובד הכי טוב בשבילי לקיים זה לעשות את מה שעשיתי עם עסק כזה. יש כל כך הרבה כסף להשקיע באוסף, עם אוספים מוקדמים עכשיו. הכל פשוט מטורף.
זה נראה מתיש. חמש שנים מהיום, איך אתה רואה את המותג שלך מתפתח? האם אתה רוצה לשמור אותו במקום שהוא נמצא?
כן, אני חושב שאני די שמח לשמור עליו כמו שאני עושה עכשיו. כלומר, הייתי רוצה לחזור ולעשות מוכן ללבוש שוב, מה שלא עשיתי כבר כמה שנים. זה כמו שאמרתי קודם, איך אוכל להתייחס לזה? המוצר הזה, שלא, כמו שאמרתי, הוא לא מתפתח כל כך הרבה מעונה לעונה.
כמו חסר עונות?
משהו כמו, אוסף של חולצות לבנות, תגיד, ובזה אתה מתמקד. הדוגמנית ניתנת להרחבה הרבה יותר מאשר לעשות 30 שמלות שטיח אדומות מדהימות בכל עונה שסלבריטאים ילבשו ותקבל הרבה לחץ ותשומת לב. אבל בשבילי, אני חושב שכאן ברור שהלב שלי הוא בשמלות שטיח אדום יצירתיות מאוד, אבל הדרך בשבילי לעשות זאת היא לעשות אחת אחת. אשמח לעשות שוב מוכן ללבוש, אבל רק בשבילי זה יהיה להבין את זה. זה יכול אפילו להיות כמו גרסה של השמלות שלי שהן קצת יותר נגישות. זה משהו שאני בהחלט אתחיל להסתכל עליו שוב בשנים הקרובות.
זה מרגש. אני יודע שעשית כמה שיתופי פעולה שונים עם ה- W ברחבי העולם. איך הם ניגשו אליך בהתחלה. כיצד מערכת היחסים הזו מועילה לך?
עבדתי לראשונה עם W London וברור שהתגוררתי אז בלונדון, בשנת 2012. הם פשוט ניגשו אלי בפתאומיות ואמרו, 'שמענו עליך ואתה מעצב בריטי צעיר וממש היינו רוצים לעשות פרויקט שמתמקד בפיג'מות של גברים ונשים או בגדי טרקלין ועושה משהו שבאמת בריטי. ' אמרתי, 'בוא נעשה פיג'מה, כמו א פיג'מה מסורתית. הם אהבו את הרעיון והם העלו את הרעיון לערוך מסיבת פיג'מות ענקית עם כל מי שנמצא בו פִּיגָ'מָה. היה המון כיף. ואז, כמה שנים אחר כך, הם שאלו אותי אם אני מעוניין לעצב ביקיני וכמה מכנסיים קצרים במלון בברצלונה, שהשיקנו בשנה שעברה.
אני מניח שעם W, הם תמיד מנסים לקדם את האסתטיקה החדשה הקרובה, האופנתית. זה מותג טוב לעבוד איתו.
שמלת ויליאם סופה. צילום: באדיבות
האם עשית שיתופי פעולה רבים אחרים שאתה מרגיש שעזרו לך או שחוויתם חוויות טובות?
עשיתי אוסף עם ריבר איילנד, שהיא חנות ברחוב רב בבריטניה שהתקבלה ממש טוב. מה שאהבתי בפרויקט זה הוא שזכיתי לעבוד בפעם הראשונה בהודו ובסין בהיקף המוני, דבר שמעולם לא עשיתי קודם לכן. דווקא מצאתי את זה ממש מתגמל כי עיצבתי את כל העיצובים והקישוטים המורכבים של הפייטים והאיכות שהם הצליחו לייצר במחיר הייתה די מדהימה. למעשה עשינו סרטון שהצטרף לאוסף. צילמנו אותו באחוזה הענקית הזו בהרטפורדשייר, מצפון ללונדון. הצגנו את זה בבית סומרסט במסיבה במהלך שבוע האופנה. אני אוהב את זה כשאני יכול להסתבך בתחומי היצירה האחרים סביב מה שיצרתי.
עכשיו, יש לכם משקיעים?
לא, לא ממש עבדתי עם משקיע מאז שסיימתי את הלימודים. הם לא ממש עשו את זה, זה באמת הסתבך איתם. אני חושב שנכוויתי קצת מכל החוויה הזו. כלומר, דיברתי עם אנשים מאז, פעמים רבות, אבל תמיד החלטתי שלא.
זה תלוי רק בסוג השותפות שהם רוצים?
כֵּן. אני חושב שזה נהיה די טוב, אני מכיר מעצבים בלונדון שלקחו השקעה. אני חושב שזה יכול ללכת בדרך כלל בדרך אחת או שתיים. האחד הוא כמו משקיע רגשי, מישהו שממש מעוניין באופנה ורוצה להיות מעורב ולפעמים זה יכול להוות מכשול, אולי יותר מאשר לקחת את ההשקעה. או שאז תקבל משקיע שבאמת יודע מה הם עושים ויביא ערך רב לעסק. זה יהיה משהו שבהחלט הייתי רוצה לחקור.
יותר כמו שותף?
מישהו שיש לו ניסיון בתעשייה, באופן אידיאלי. זה ירצה להיות מעורב בניהול העסק, בצורה מעשית יותר, בצורה טובה, ולא מישהו שרק רצה להיות מעורב בקבלת החלטות לגבי דברים. אתה יודע למה אני מתכוון.
עד כמה הקבוצה גדולה? האם יש לך מישהו שמטפל בצד העסקי הזה של הדברים?
ובכן, אני עובד עם בן זוגי. פיצלנו את העבודה הזאת. כמו כן, כשיעשה לי שמלה אני עובד עם מכונות לדוגמא שיכנסו או שאשלח אותה לחדר דוגמא מסוים שיכין אותה, כך שאוכל לנהל את כל התהליך. ברובע הבגדים יש כל כך הרבה חדרי דוגמה מדהימים.
האם שם מייצרים הכל?
אני מכין לא מעט מהשמלות שלי שם בחדר מדגם אחד ברחוב 37.
שמלה של וויליאם סופה. צילום: באדיבות
האם אתה שמח שהקמת מותג משלך כל כך מהר אחרי הלימודים?
כשהייתי באוניברסיטה עבדתי ב- Giles Deacon במשך שנתיים וחצי, כחותך דוגמאות. אני חושב שזה בגלל שכאמור, התחלתי ללמוד אופנה וחיתוך דפוסים בגיל 16. כשהייתי בן 18, הייתי בנקודה שיכולתי לעזור עם חיתוך תבניות בסטודיו שלו. זו הייתה חוויה שלא יסולא בפז ללמוד. כמעט אוהב ללמוד איך הייתי עושה את זה בעצמי, במובן מסוים, כי אז הצוות שלו היה די קטן, זה היה בערך חמישה אנשים שהיו רק באולפן. לאחר מכן, לאחר שסיימתי את לימודי עבדתי במשך עונה אצל ז'אן שארל דה קסטלבאג'אק לפני שחזרתי לעשות אופנה. יש לי קצת ניסיון בעבודה אצל מעצבים אחרים. לפעמים אני חושב שאם תהיה לי הגבלה של צורך להיכנס לעבודה כל יום, אני לא חושב שזה יתאים לי במיוחד. אני מעדיף לנהל את הזמן שלי ואת הפרויקטים שלי.
איך באופן כללי מוצאים לקוחות חדשים?
זה בעיקר אירועים או מפה לאוזן. בעיקר באמירות או במזרח התיכון זה הרבה מפה לאוזן או שהם ראו משהו על מישהו אחר, אירוע או חתונה.
הייתי שם שנתיים ולמדתי איך לשחק פולו במועדון הפולו.
בֶּאֱמֶת?
כן, מכיוון שהרבה מחיצות לשעבר שם, הבריטים, הם פשוט לא משתלבים, הייתי חייב. הייתי צריך למצוא דרך להכיר אנשים. מצאתי שמועדון הפולו הוא מקום די טוב. תמיד רכבתי, כך היה משהו שעניין אותי גם כן.
אפילו לא היה שם פולו.
ובכן, אתה צריך לנסוע החוצה כמו 45 דקות ישר למדבר ואז נווה המדבר הזה מופיע עם כל העצים והשדות האלה.
וואו. אז האם הרבה מהעבודה שלך היא סוג של להיות חברתי ולצאת לשם כדי לפגוש לקוחות?
ובכן, הייתם חושבים, אבל אני בעצם לא כזה חברתי של אדם. אפילו אתמול בלילה חשבתי 'אה, אני אצטרך דבר לאנשים.' ואז כשאני עושה זאת, אני מאוד נהנה מזה.
הראיון הזה נערך ורוכז לשם הבהרה.
מלונות W כיסו את הנסיעות והלינה שלי ב- W Vieques.
רוצה קודם כל את החדשות האחרונות בתעשיית האופנה? הירשם לניוזלטר היומי שלנו.