קרולינה זמארלאק היא תווית שצריך לצפות בה

רב מעצבי אופנה שאפתניים התחל עם הופעה פנימית במותג מבוסס-או, אם הם אמיצים להפליא ויש להם מימון מתאים - השקת קו משלהם לאחר קבלת תואר או לימוד החבלים התמחות. אבל לפעמים חשיבה מחוץ לקופסה יכולה להוביל להזדמנות עסקית משתלמת עם מעט מאוד תקורות. כך היה במקרה של קרולינה זמרלק, שהפכה את העסק העצמאי לפי מידה שהקימה מיד מהקולג 'לתווית מוכנה ללבוש תוך שנתיים בלבד.

תוך ניצול ההכשרה והתפירה שלה וחומרי שימוש בחומרים מתקדמים, ייסדה זמארלאק את המותג שלה יחד עם בן זוגה ג'סי קייס, בעל רקע בעסקים ואדריכלות. היא בנתה את הקו שלה על סמך האובססיה שלה לאופן שבו כל בגד בנוי ויכולתו לעמוד במבחן הזמן. למרות שהתווית שלה עדיין חדשה יחסית, המחויבות שלה להשתמש בייצור יוקרה והתמקדות באומנות הציבה את האוסף שלה בנקודת המחיר המעצבת, שם היא מתחרה עם גדולי התעשייה כמו סטלה מקרטני, דונה קארן וקלווין קליין על המכירות קוֹמָה.

זה כשלעצמו מרתיע, אבל זמארלאק לא נקטה במושב האחורי בשמות הגדולים האלה: לא זו בלבד שהיא הייתה אחת המקבלות הראשונות אי פעם של היוקרה קרן הפקת אופנה בניו יורק -המספקת למעצבים המתעוררים הלוואות מתחת לשוק לאבטחת מימון ועזרה בייצור כל סחורותיהם במחוז הבגדים בניו יורק-אך היא יצירות משכו את תשומת ליבם של מעצבי תלבושות מהשורה הראשונה, כולל הצוות שמלביש את ג'וליאנה מרגוליס על תפקידה עטור פרסי האמי בסרט "הטוב" אשה."

רגע לפני שבוע האופנה, נפגשנו עם זמרלאק בסטודיו העיצוב שלה בצ'לסי - שם היא עומדת בראש צוות קטן מאוד - לדון כיצד גידלה את העסק שלה, העצות שיש לה למעצבים צעירים ולאשה היחידה שהיא חולמת עליה הלבשה. (אני אתן לך רמז: היא גרה בבית הלבן.) 

האם תוכל לספר לנו על הרקע שלך באופנה, ומתי החלטת להמשיך אותו בלימודים?

התמזל מזלי היה לי בית ספר תיכון (בשיקגו) שבו הייתה היכולת לקחת קורסים יצירתיים. התעניינתי בצילום, ובאותם ימים עדיין היה לנו חדר חשוך, אז יצאתי לעבודה מעשית. אני חושב שזה סוג של מה שעורר אותי לקראת אופנה. לאחר שעשיתי זאת במשך כמה שנים, אחד הקורסים האחרים בתיכון שלי היה קורס תפירת אופנה. אתה חושב על קורסי כלכלת הבית המטופשים האלה וכריות תפירה, אבל במקרה שלנו, אני חייב להכין את צוות הריקוד שלי מדים ושמלות נשף, אז זה באמת היה סוג של פיתוח העניין והאהבה הזו לעבודה עם בדים וסגנון שורות. עם זאת, עדיין הלכתי בשנה הראשונה ללימודי עסקים, ואז הבנתי שאני יכול לעשות זאת בזמן שאני הולך לבית ספר לעיצוב יצירתי. לכן עברתי למכון האופנה.

לאחר המעבר ל- FIT, זה היה עולם של הבדל מללמוד למכללה סטנדרטית ובאמת שזה לא היה צפוי - כמות העבודה שהיינו צריכים לעשות. זה היה מאוד מאוד מעשי מההתחלה, והיית צריך לשנות את כל אורח החיים שלך כי בעצם הקדשת את כל חייך לאהבה הזו לאופנה. היינו בבית ספר בשמונה בבוקר כל יום, ובאמת, אין לך חיי חברה כה גדולים - החיים החברתיים שלך הם ניו יורק והמעבדה המתכרבלת שלך, מעבדת התפירה שלך בבית הספר. והיינו שם עד שתיים או שלוש לפנות בוקר. רק יוצרים, רק מתרגלים ומתרגלים. זה היה סוג אחר של חיים.

מה הייתה ההופעה ה"אמיתית "הראשונה שלך באופנה?

התחלתי להתמחות ולעבוד בתעשיית האופנה במהלך הלימודים. עשיתי יחסי ציבור, מה שאיפשר לי לעבוד עם מעצבים מדהימים אחרים ודוגמאות שלהם. אחר כך עבדתי ב- Theory, שעדיין הייתה חברה קטנה למחצה, אז יצא לי להיות בחלק הפנימי של אביזרי הפגישות והעיצוב. אחר כך התחלתי בקרולינה הררה, וזה היה מדהים כי הייתי חייב לעשות הכל, החל ממקורות, ועד יותר דברים מסוג בד, להיות בחדר המדגם, לראות כיצד בוצעה הייצור, וגם להתאים עם עיצובים. קרולינה הררה, להלם שלי, הייתה חברה אינטימית באמת, וכשאתה מתמחה שם אתה זוכה לראות כל מחלקה, מה הם עשו וכיצד כולם עובדים יחד ומתכתבים, וזה היה ממש מסודר.

שנתיים ללימודים, למעשה נכנסתי לאחת התחרויות הגדולות הבודדות של מעצבים אז, Gen Art. זכיתי בסגנונות 2005 בקטגוריית בגדי הערב, שאני זוכר עד היום. אחת משלושת חברי הפאנל הייתה דיאן פון פירסטנברג, אז זו הייתה עסקה ענקית - אני עדיין הייתי סטודנטית בעוד שאר האנשים שהיו מנצחים בקטגוריות אחרות כבר פתחו את העסק שלהם. אני חושב שזכייה בפרס הזה נתנה לי צעד לקראת הזדמנויות חדשות.

לאחר סיום הלימודים בשנת 2007, באמת התחלתי לעבוד עם לקוחות בודדים מתוך דירת הסטודיו שלי בנוליטה - לקחתי כמה חברים שהפכו לשגרירים שלי ואני עשיתי בגדי ערב לפי מידה: שמלות קוקטייל ודברים כמו זֶה. זה היה לראות איך לעבוד ישירות עם נשים, את הצרכים האישיים שלהן ולפעול באמת כדי לייחד עבורן יצירות.

איך מצאת את הלקוחות הראשונים שלך? ואיך עברת מהעסק שלך לפי מידה לקו המוכן שלך ללבוש?

אני חושב שכאשר אתה עושה משהו כל כך אישי וספציפי, מה שקורה מתפשט הרבה מפה לאוזן; אם אתה עושה עבודה טובה עם אישה אחת, היא רוצה לחלוק את זה ולחברות שלה יש את אותו ניסיון. זה היה דבר אורגני שקרה במשך שנתיים. זו הייתה חוויה מדהימה והסתכלות עליה עכשיו, כל מראה או שמלה בודדים היו כמו לעבור תהליך של יצירת קולקציה, אבל זה היה ספציפי עבור אותו לקוח, עבור היצירה ההיא.

לאחר כמה שנים, שותפי, ג'סי קייס, ואני-שהפכנו לשותף שלי במהלך המידות-הוא חשב: איך הופכים את זה לעסק גדול יותר? כיצד באמת נוכל ליצור את אותו החזון של היכולת לעבוד בצורה ספציפית ואישית עם נשים, היכן יש רעיון זה של קירבה עם הלקוח שלך ואת התהליך הזה לפי מידה כבר השתתפתי ב? כיצד אנו מתרגמים זאת ומוסיפים לאוסף שלנו? אז כשקרולינה זמארלאק הושקה, זה התחיל עם הרעיון הזה. התחלנו עם 10 מבטים שבהם באמת חשבו על כל יצירה; הם היו ניתנים להמרה ורב -תכליתית, וחלק מהחתיכות היו הפיכות. באותה תקופה, בשנת 2009, זה היה גם המיתון, כך שהרעיון שלנו נתמך על ידי נשים שהעריכו באמת את הערך של בגדים - נשים שמחפשות משהו שיגיע להן רחוק ויהפוך למשהו שיהיה בארון שלהן עבור רבים שנים. הם באמת הסתכלו על הלבישות של משהו בצורה שונה בהרבה, אני חושב, לפני שהמיתון התחיל, כך היינו מתויג על ידי בלוג צרפתי כאוסף "מיתון", וזה היה ממש כיף והוסיף משהו למה שעשינו בבית זְמַן.

כשהתחלת להתמקד באופן מלא בקו השמות שלך, איך התכוננת לזה מבחינת קבלת מימון ותכנון המיתוג שלך?

מבחינתנו, גדלנו בצורה אורגנית מאוד, אבל בהתחלה זה היה רק ​​משהו שהרכבנו בעצמנו, וככל שגדלנו החברה היו לנו משקיעים שהסתבכו באילו שינויים ומוסיפים מפרטים למותג ולצמיחה שלך ולמה שאתה מסוגל לַעֲשׂוֹת. ומה שיש לנו כרגע - שלדעתי הוא עסקה אדירה - הוא שהיינו המקבלים הראשונים של ניו יורק קרן לייצור אופנה [יחד עם רוזי אסולין] שהוקמה על ידי ראש העיר בלומברג והשתלטה על ידי ראש העיר דה בלסיו. בספטמבר הקרוב קיבלנו את הפרס באחוזת גרייסי עם נוכחות CFDA. מה שהפרס הזה השתנה באופן מרכזי הוא הדרך שבה אנו מסוגלים, מצד אחד, לנהל את החברה שלנו כי העיר ניו יורק מאחורינו ומממנת את ההזמנות שלנו. זו תמיכה עצומה עבורנו בכדי שנוכל להתפתח ובאמת להיות מובנים ומקצועיים בכל הנוגע למערכות היחסים שלנו, שכולן נמצאות במחוז הבגדים בניו יורק. זה גם מאפשר לנו להיות מסוגל לשווק את עצמנו ובאמת להיות חברה שמיוצרת באמריקה ולפעול לקראת הדברים היסודיים האלה שממש אכפת לנו מהם בכל הנוגע למראה ולאומנות שלנו ולבדים שאנו עובדים עם.

לאחר שהסתיימה האוסף שלך, מה עשית לאחר מכן? האם התקשרת לקונים? איך הגעת לזה על המכ"ם של אנשים?

הרבה חברים שלי בתעשייה, כולנו נסכים על דבר אחד: ההגעה הראשונית לתעשייה וההתחייבות למותג קשה יותר מכפי שכולם יכולים לדמיין. אין ספק שזו עבודת עבודה. פרט למשהו שהוא בעל חזון ויצירתי מאוד, ולא משנה כמה כישרון יש לך כמעצב, תעשיית האופנה היא עֵסֶק. ההתחייבות מחנות לקחת על עצמה את האוסף שלך היא שותפות, והיא השקעה מבחינת החנות. זה חייב להיות שותפות שבה הם מרגישים שאתה מספיק רציני ותוכל להתמודד עם הכל החל מהיכולת לייצר מוצר שהוא של האיכותית ביותר ונעימה את קהל לקוחותיה בהשוואה למותגים שכבר יש להם - והרבה חברות אלה קיימות כבר הרבה מאוד רבות שנים. אז עבור מעצב צעיר, יש לך הרבה מה להוכיח עם הרבה פחות אנשים וכספים מאחוריך, אבל אתה עדיין צריך להיות בחוד החנית עם עיצוב ותחרותי עם נקודות המחיר. לבסוף, היצירה והאומנות והאיכות צריכים להתחרות בחברות שכבר נמצאות שם. הייתי אומר שזה אתגר עצום ולוקח הרבה מאוד שיחות וניסיונות ומעין הלוך ושוב לפני שהשותפויות האלה הופכות שלמות ומתבססות.

מה הייתה ההפיכה הגדולה הראשונה שלך בכל הנוגע לאסוף של קמעונאי?

אני חושב שמההתחלה, הסיפור המגניב מבחינתנו היה מופע תא המטען הראשון שלנו והופעת החנות הראשונה שלנו בחנות המפורסמת טאקאשימאיה, שהייתה בשדרה החמישית ולצערנו כבר לא קיימת. בעצם, בעיני, זה היה בערך כמו החנות האיקונית הזו שממש אהבתי וחשבתי שזה העולם שלה. אבל מה שהרגיש כאילו באמת "הצלחנו" היה כשקיבלנו את ההזמנה הראשונה שלנו משדרת Saks החמישית. אני חושב שלא משנה מה, כשאתה מעצב צעיר, זהו רגע מאומת כשחנות כלבו אוספת אותך. זהו תהליך מאוד ארוך וארוך, ולכן כאשר ההזמנה הזו מתבצעת - במיוחד בקטגוריה שבה אנו נמצאים, קטגוריית נקודת מחיר מאוד ספציפית. זה מבאס בניו יורק - אנחנו יושבים בקומה השנייה שהיא רצפת בגדי ספורט מעוצבים, עם כמה מהגדולים בעסק. אתה יודע, אנחנו עם סטלה מקרטני וקלווין קליין ודונה קארן. זה מעין רגע מרגש, אך יחד עם זאת הוא סופר עצבני ומפחיד מכיוון שאנו מתחרים בהם, ו מניעים את העולם הקטן שלנו בתוך קהל הלקוחות הזה שיש לו ציפייה ספציפית ממה שהם רגילים למחיר היוקרה הזה נְקוּדָה.

כשאתם נתקלים במחסומי דרך בדרך, איך מתמודדים איתם מבלי להתייאש לגמרי ואולי לרצות לוותר?

להקים חברה משלך זה כמעט באמצע הדרך מטורף! אני חושב שכל יום מתמלא בשיעורים ובמסרים הפנימיים האלה - ההבדל הוא שכשאתה מתחיל, כל בעיה היא סוחף ודרמטי, ואילו כאשר אתה מתקדם בעסק שלך, אתה לומד שתהיה לך 101 בעיות בכל אחת ואחת יום וזה על לקחת כל אחד מהם ולהפוך אותו למשהו שיהיה התפתחותי ויעזור לחברה שלך לחברה הבאה נְקוּדָה. אם יש לך בעיה עם קמעונאי, או עם ייצור משהו, או עם טחנת בד או עם לקוח, זה כמעט קול שאומר לך שאתה צריך להתאים משהו או להסתכל על זה אחרת דֶרֶך.

אני חושב שכאשר אתה מעצב צעיר, יש הרבה מה שאתה רוצה להוכיח; אתה רוצה להציג את הכישרון שלך ואת היכולת שלך ויש הרבה קולות שנמצאים סביבך ואולי לוקחים אותך לכיוונים רבים. אז בשבילי, הדבר המרכזי שגרם לנו להתמקד בחזון שלנו היה כאשר באמת התחלתי לעבוד עם קמעונאים ולקוחות באמצעות תוכניות תא מטען. אז, זו סוג של עובדה מסודרת: בשנים האחרונות הייתי אישית בהופעות תא מטען של 120. זה נשמע כמו משהו ממש מטורף, אבל זה היה המפתח לאופן שבו התחלתי באמת לתפוס את האוסף שלי ולהצמצם את הדברים האלה שהפכו לחזון ממוקד. המשוב הוא הכל. לוקח את כל זה ובאמת ממשיך למקד את החזון.

תן לנו תיאור קצר של האישה של קרולינה זמארלאק.

אחד הדברים החשובים ביותר עבורנו היה לקבוע מיהו הלקוח המרכזי שלנו, והייתי אומר עבורנו, במיוחד נשים חזקות שהן בדיוני על ידי מישהו כמו ג'וליאנה מרגוליס על "האישה הטובה". ומצד שני, מישהו בכל העולם הפוליטי ועולם החדשות אוהב מיקה בז'זינסקי, שעושה את הסרט "Morning Joe". אני חושב שנשים מזדהות איתה בצורה כזו של מישהו שנמצא במועדון הבנים הזה, עולם הפוליטיקה של הגברים הזה וחדשות. והיא מישהי שאני גם באמת מסתכלת עליה.

מהן המטרות שלך לטווח הקצר עבור המותג?

לטווח הקצר בהחלט מלבישים את מישל אובמה. בראש הרשימה. ואז הייתי אומר, הופך להיות חלק מ- CFDA.

מה העצה מספר אחת שלך למעצבת אופנה שאפתנית?

קח את הזמן ובזמן שאתה בבית הספר, לך וקבל את החוויה. לך ותלכלך את הידיים. אני חושב שהחברות שאתה צריך לעבוד בהן הן מותגים צעירים כמונו - שבהם באמת תהיה מעורב כֹּל חלק בודד של התהליך - למותג גדול יותר שבו אתה זוכה לראות שנים רבות של ניסיון וכנראה שאתה עושה משהו שהוא מאוד ספציפי. באמת תכניס את העבודה המעשית שלך לחגורה, כי זה יעזור למה שאתה לומד בבית הספר, וגם יעזור לך לחדד את מה שאתה באמת רוצה לעשות, מהו המיקוד האישי שלך. אני חושב שזה חשוב.

הראיון הזה נערך ורוכז.