בשנת 2015, החלטתי לקנות רק 15 מוצרי אופנה - ונכשלתי

בסוף 2014 הרגשתי די גועל מעצמי. שמרתי רשימת ריצה של כל הבגדים, הנעליים והאביזרים שקניתי במהלך השנה, והזדעזעתי הן ממספר הדברים שרכשתי - 82, הרבה מעל ממוצע ארצי- והסכום שהוצאתי, שבוודאי עלה על התקציב שקבעתי לעצמי ועל הסכום הזעום שהוספתי לחשבון החיסכון שלי. והגרוע מכל, לא הרגשתי שהארון שלי טוב יותר, או שאני לבוש יותר, על כל הזמן והכסף ששפכתי לתוכו.

במקום זאת, אספתי ערימות של יסודות (לעתים קרובות לא מתאימים) מג'יי קרואו ואברליין, נעלי ספורט ומגפיים לא יקרים של טרטורן וזארה, מעילים אופנתיים אך לא מעשיים של טופשופ ומעמד המכירות בטקס הפתיחה, שמלות אירוע שלבשתי פעם או פעמיים, יותר סוודרים וצעיפים מאשר היו ימים בשבוע וערימות של תכשיטי תלבושות זולים. מעטים היו החלקים שעולים יותר מ -150 דולר, ואלו - זוג דירות בלט של קלואה, עקבי Ferragamo בצי ו משאבות לאנווין של טוויד לא לבשתי עד היום-לא נחשבתי לרכישות, אלא פריטים מעוצבים שקניתי בדחף במהלך מכירות סוף שנה. הדברים היחידים שהייתי מרוצה מהם באמת היו א תיק דלי מנסור גבריאל, שהזמנתי בסיטונאות ונשאתי כמעט כל יום מאז, וכן

מעיל רייצ'ל קומי ללא שרוולים - הרכישה הכי יקרה שלי בשנה, וזו שהשקעתי בה הכי הרבה זמן לפני שרכשתי אותה.

הרבה לפני שהגדרתי את הרכישות שלי, ידעתי שדחפי הקניות שלי גוברים על התבונה שלי. בקולג 'עבדתי 20 שעות בשבוע רק כדי לממן את ההרגל שלי ב- Ebay לנעליים של מארק ג'ייקובס ותכשיטי תלבושות וינטאג'. אבל ההתנהגות המטורפת באמת התחילה כשעזבתי את עבודת הדיווח העסקי שלי כדי להיות עורך שותף, ולאחר מכן עורך, של האתר הזה. בפעם הראשונה מאז התמחותי בקונדה נאסט בקולג ', הייתי בסביבת אנשים שאכפת להם מאופנה, והקדשתי מחשבה רבה לטיפוח סגנון אישי. כל היסודות שלי נראו, ובכן, בסיסיים.

לא ממש ידעתי מה לקנות, אז קניתי כל דבר (בדרך כלל במבצע) שמושך אותי. במקום לקרוא, ביליתי שעות על שעות בחיפוש אחר בגדים באינטרנט כל לילה. מאוד רציתי "מדים" כדי שאוכל להפסיק לחשוב על בגדים ולחזור לחשוב על דברים חשובים יותר (עבודה, ספרים, אנשים), ובמהלך 2014 ניסיתי כמה. הייתי שמח עם מדים לכמה חודשים - קניית מכנסיים או גזרת חולצה מסוימת במספר רב צבעים - ואז מזג האוויר היה משתנה, או שהייתי תופס את עצמי במראה ונראה מטומטם, והייתי מתחיל הכל על. פחדתי להתלבש לשבוע האופנה ולארוחות התעשייה.

וכך החלטתי שאעשה ניסוי קניות קטן בשנת 2015, ואגביל את עצמי ל -15 דברים בלבד - אחד בחודש, במקום 1.5 דברים בשבוע, ושלושה תוספות לאירועים מיוחדים. "דברים" כללו בגדים, נעליים ואביזרי אופנה כמו חגורות, תיקים וכפפות; זה היה לֹא כוללים בגדי אימון, פיג'מות, תחתונים או כל דבר שאני יכול לקנות במאה אחוז עם כרטיס מתנה או אשראי לחנות שצברתי בשנה שלפני. בשבוע שלפני השנה החדשה, קניתי שלוש חולצות מאוורליין ושני זוגות גרביונים מיוניקלו; חלק יקראו לזה בגידה, אבל הייתי אומר שאני מאפשר לעצמי להצליח.

כמעט מהיום הראשון התקשיתי לא לקנות. מכיוון שלא יכולתי לקנות בגדים, הדלקתי את האנרגיות הרכישות שלי לתחומים אחרים: פניתי לרופא עור ושיפצתי את משטר טיפוח העור שלי; מלאי דברים חיוניים לאיפור; וקניתי ריהוט וכריות נוי חדשות לדירה שלי. גלשתי באתרים אובססיביים של קמעונאים והתלבטתי מה תהיה הבחירה הראשונה שלי. בסוף ינואר הסתפקתי בחיתוך יוצא דופן כפתור שרוול קצר מתווית האינדי Apiece Apart - עדיין אחד היצירות האהובות עלי.

בסופו של דבר, זה נהיה קל יותר. קראתי את "הקסם שמשנה את החיים" של מארי קונדו, ונפרדתי מכל מה שלא "הביא לי שמחה"- כ -70 אחוז מהבגדים שלי, חצי מהנעליים שלי, כולם מלבד שלושה מהצעיפים שלי ושווי של עשרות שקיות אשפה. גישתה - לרכוש ולשמור רק על הדברים המביאים שמחה - עזרה לי לקבוע רף לרכישות שלי. פתאום, היה לי קל יותר לקנות פחות. רציתי פחות, וטיפלתי טוב יותר בפחות הדברים שהיו לי - מכפלת מעיל שמעולם לא היה באורך הנכון, פותחת את הנעליים, מנקה את שני זוגות הסניקרס הלבנות שהחזקתי. במהלך הטיול הדו -שנתי שלי לטופשופ בשבוע האופנה בלונדון בפברואר, מצאתי כמה פריטים שאהבתי אבל לא אהבתי די מתאים (דברים, במילים אחרות, שהייתי רוכש מהר לפני שנה), ויצאתי בידיים ריקות. זה הרגיש נהדר.

מכיוון שרכשתי הרבה פחות דברים, וכבר לא שמתי שווי דולר על מה שרכשתי, הוצאתי יותר על פריטים בודדים. קניתי את חצאית Marni הראשונה שלי-באורך בינוני, עם הדפס מברשת-ובמהלך השנה עוד שניים. בפעם הראשונה הוצאתי כסף אמיתי על נעליים וראיתי כיצד הן יכולות לשנות בגד פשוט. ולאט לאט החלו לצוץ מדים. ברוב הימים, אני לובש חצאית מידי מודפסת וסוודר צווארון (או אם חם, חולצת טריקו) בצבע כהה או אפור; שעון אפל אך ללא תכשיטים; וזוג סנדלים, נעלי בית או מגפונים עם עקב נמוך, תלוי במזג האוויר. אני כבר לא נבהלת בבקרים כי אין לי מה ללבוש, ואני כבר לא מתפתה, למשל, עליוניות מודפסות או מחרוזות הצהרה כי אני יודע שלא אלבש אותן. כבר רוב שנה שאני ממש מרוצה מהבגדים שלי - תחושה חדשה.

ובכל זאת, היו לי הרגעים שלי. בתחילת ספטמבר רכשתי 10 מתוך 15 הפריטים שהוקצו לי, בדיוק לפי לוח הזמנים. ואז - האשים את זה בכל סחורות הסתיו החדשות, או בחודש האופנה, או בדולר החזק באירופה, או בהגעת המס שלי לחזור-השתגעתי, שכנעתי את עצמי שלמדתי מספיק מהניסוי שלי וכבר לא הייתי צריך לעמוד במגבלה של 15 פריטים. בסוף אוקטובר המספר שלי עלה ל -23. לרוב, אני לא מרוצה מהדברים שקניתי, אם כי אני בהחלט מצטער על זוג נוצצים, נעלי ספורט פלטפורמת כסף מכוכבות של סטלה מקרטני ומעיל מיו מיו שקניתי בטופשופ, שמעולם לא שמעתי אפילו שחוקים.

מאז, לא קניתי דבר; לא מתוך קשר, אלא כי לא רציתי. ולמרות שיש כמה דברים שהייתי רוצה להחזיק, אני לא ממש מתפתה לקנות אותם. זה בחלקו כי אני שמח עם מה שאני כבר מחזיק, וחלק בגלל שאני הולך לעצמאי השנה ולא אצטרך כמה שיותר תלבושות (או שיש לי כמה כסף להוציא עליהן), ובחלקו בגלל שאני כבר לא מרגיש שבגדים נותנים לי תשואה כל כך גדולה על הכסף שלי כֶּסֶף. אני מעדיף להוציא 500 $ על כרטיס טיסה, או חבורה של שיעורי יוגה ו- SoulCycle, מאשר על מעיל פראדה. במשך שנים התקשורת מדברת על איך הצרכנים נמנעים מבגדים לחוויות, ולבסוף אני מתחיל להבין מדוע.

בסך הכל הפחתתי השנה את הרכישות שלי בכמעט 75 אחוזים, והקטנתי את סך ההוצאות שלי ביותר מרבע. אפילו יותר טוב, הצלחתי להכניס לחשבון החיסכון שלי פי שניים מההוצאה על בגדים. והכי חשוב, אני מרגיש עכשיו בשליטה.

אני לא קובע לעצמי תקציב לבוש או מגבלת פריטים בשנת 2016, כי אני לא באמת צריך. כן, אני עדיין אקנה בגדים-זוג סנדלי זמש שחורים של מנסור גבריאל ומכנסי ג'ינס בויפרנד לשטוף קל נמצאים ברשימה שלי שנה - אבל אני אקפיד לוודא שמדובר בפריטים שבאמת יוסיפו לי לארון הבגדים, ושאקבל הרבה שחיקה יומית. שֶׁל. אני יודע עכשיו שהדרך הטובה ביותר להימנע מרכישת דחפים מצערת היא לחכות חודש כדי לראות אם אני עדיין רוצה את זה, ושבמקום במטרה לקנות דבר אחד בחודש, אני צריך לתכנן לקנות שניים או שלושה דברים בתקופות השנה שאני הכי רוצה בהם: אפריל ו סֶפּטֶמבֶּר. בסוף השנה הבאה אני מקווה שיהיו לי 10 עד 12 דברים חדשים שאני באמת אוצר - ולא יותר.