המופע של מרגרט האוול הבוקר היה כל מה שציפינו למותג המינימליסטי עם כת פולחן-פשוט, שיקי, מושתק ונערי. הוא נפתח לזנים של "האישה היפה" של רוי אורביסון, ובכל זאת לא היה שום דבר יפה בבגדים האלה. דוגמניות יצאו למיטב אורביסון בכומתות, חולצות צבאיות, קילות צמר כבדות (שוב! יותר קילס!) ומגפי לחימה עבים. היו שם חליפות גבריות, מעילי -ענק ענקיים וזוג מיתרים חום מעט מפוקפק. הדבר המעניין ביותר בקולקציה הוא האופן בו האוול הצליח לעורר מצב רוח שלם בכמה צבעים, ובמעט חלקים. ההופעות של האוול לעולם אינן מסוגננות יתר על המידה-סוודר התלוי מעל חצאית קפלים רחבה בשילוב עם בוגרות או מגפיים פשוטים עסוק ככל שיהיה. אבל הטונים, הבדים ואפילו מיקום הכפתורים העבירו אותנו בחזרה לבריטניה של שנות השישים.
על ידי חיתוך המכנסיים בצורה רופפת והנחת המותניים גבוה על הירך, הצליחה להצליח יותר מכל מעצבת אחרת ליצור בגדי גברים בעלי מראה מציאותי לנשים. החולצות והמעילים הצבאיים היו נטולי פירוט, אך איכשהו החיתוך והמיקום בכיס התייחסו ברורה למדי הצבא הבריטי של תחילת המאה ה -20. העדינות של הקולקציה הזו, למרות שזה לא היה המופע המרגש ביותר, גרמה לשינוי נחמד מכל השקוף/הנמר/העור שראינו בכל מופע אחר העונה והאחרונה.
תמונות: IMAXtree