בשעה 3 לפנות בוקר, לפני מספר חודשים, ישבתי במרתף עם בנימין צ'ו. הוא סיפר לי שאמו זמרת אופרה, והוא גדל ועושה תיאטרון מוזיקלי. גם אני. דנו עד כמה "לא מגניב" להודות, בחוגים מסוימים של ניו יורק, בחוג שלנו בניו יורק, עד כמה אנחנו אוהבים שירים. אחר כך החלפנו שירים אהובים. הקשר שלנו היה ישו כוכב עליון, ששנינו מעריצים. מהר קדימה מבנימין צ'ו לתוכניתו של בנימין, שהתגאה בקלואי סביני וטארה סובקוף בשורה הראשונה, פלוס הנערים של פרונזה שולר. בן הראה כמה מעילים קצוצים עם שרוולים זוויתיים וכתפי כפתורים. אתה באמת יכול ללבוש אותם בעיר העיירה. עם ג'ינס. אפילו במדינות אחרות. זה סוג של טרנד העונה - המעצבים המתפתחים שולטים את גורם הקוק ומפתים עסקים גדולים יותר. ארין פתרסטון כיסתה את הפרקים שלה ורודארטה הכין כמה בֶּאֱמֶת מכנסיים מדהימים שמתאימים למעשה לדגמים. בשנה שעברה, בן שלח לבבות פרספקס ענק ותצוגות שנינות סרוגה במורד המסלול, ואנו התעלפנו - אבל המעילים האלה הרגישו מוצקים יותר, וגם מחשופים מצולעים מסדרה שנראו כמו תריסי חלון שנפתחו עור. היה מוטיב חבל שלא קיבלנו, וכמה נעלי ספורט של קונברס שנראות כמו מגפי מוק-א-לוק שאנחנו
היה לקבל אם הם היו במבצע. בסוף ההצגה יצאו כל הדוגמניות והמוזיקה בוהקת. זה היה השיר "הכל בסדר" מתוך ישו כוכב עליון, הקלטת השחקנים המקורית. התחלתי לצחוק וקיבלתי מבט חמור מצד אוליבייה ז'אם, העורך הראשי של מגזין סגול. מחוץ לסוהו גרנד דיברתי עם קתי הורן על בלוגים ועל האתגר לאזן בין מה שנכנס לעיתון לבין מה שעולה - מיד - באינטרנט. התקליטן מייק נובו הסיע אותי הביתה בווספה שלו. הייתי במלתחת מיני והרגשתי במעומעם שאני אמות בעודנו מאיצים את יוסטון, מהר מדי. זה היה הכי כיף שהיה לי כל השבוע. -פאראן