צילום: אמנדה אדמס
כשהיה לי ראיון רשמי להתמחות במערכת במשרדי ישן Fashionista.com ברחוב מוט בסתיו 2009, ביקרתי בניו יורק מסיבה הרבה פחות מרגשת. התאוששתי מכריתת שד דו צדדית-השלב האחרון בטיפולים שלי בסרטן השד-והייתי אמורה לעבור מעקב אצל המנתחים שלי בבית החולים בניו יורק-פרסביטריאן. הגשתי בקשה לאחר קריאת רישום באתר, כזה שביקרתי בו מספר פעמים ביום כשהייתי חולה במיטה, ואני היה משוכנע שהעבודה הזו היא סימן מהיקום שדברים יסתובבו בשבילי אחרי חרא בלתי אפשרי שָׁנָה. במהלך שהותי בבית החולים שבועות לפני כן, "Clueless" עלתה לטלוויזיה-שם סרט שהופק באתר בתדירות גבוהה-כשהתעוררתי מתנומה הנגרמת על ידי תרופות. זה חייב להיות עוד סימן, אמרתי לעצמי. כל דבר שיעזור לי לעבור את היום.
בפעם הראשונה שנפגשתי אבי גרדנר, שלימים יהפוך לעורך ולמנטור שלי, לבשתי פאה כדי להסתיר את הקרחת מפני כימותרפיה והיו לי גם גבות מצוירות וגם ריסים מלאכותיים להופיע, ובכן, נו. היא טוענת שלא שמה לב, דבר שקשה לי להאמין בו, ואיכשהו הצלחתי לגייס מספיק ביטחון ואנרגיה כדי להרשים אותה, כי קיבלתי את ההופעה. (באותו יום, בריט אובלב, העורך והמורה השני שלי, יצאה לצלם פרק של שיחת MTV לשעבר של אלקסה צ'ונג. להראות, "זה מופעל עם אלקסה צ'ונג". מאוד מזדמנים ונורמליים.) התייפחתי משמחה כששמעתי את החדשות, וכך גם כולה מִשׁפָּחָה. זה היה פחות קשור להתמחות ללא תשלום, אם כי מגניבה מאוד, ויותר על היכולת שלנו להמשיך הלאה ממופע האימה שעברנו זה עתה. למרות שעדיין הייתי חולה סרטן, הצלחתי לארוז את חדר השינה בילדותי ולעבור לדודה ול ביתו של הדוד בלונג איילנד, שם הייתי נוסע לעיר לתפקידי הראשון לאחר המכללה בתעשיית האופנה.
אנשים אומרים שתזמון הוא הכל, ובמקרה שלי, הקלישאה לא יכולה להיות נכונה יותר. יצא לי לסיים את הלימודים מיד אחרי המיתון, וחוסר הסיכויים פתח את דעתי לכמה אפשרויות חדשות מאוד - במיוחד אלה באינטרנט. במקום להגיש מועמדות לתפקידי עריכה במגזינים, פניתי לאתרים שהולכים ומתגברים. הצטרפתי לטוויטר. סימנתי את הבלוגים המובילים. הפכתי לאינציקלופדיה לדוגמניות ולבנות "זה". במילים אחרות: עשיתי את עצמי סחיר, בעל ידע והתאמה.
זה עזר לי לשגשג בתקופתי בפאשניסטה, שם אבי ובריט בעצם נתנו לי דרור לעשות מה שבא לי. בימים של סוף שנות ה -2000 Wild Wild Web, הבלוגים היו פיצוץ; הצלחתי לחדד את קולי, לספר סיפורים אישיים או לשתף תצפיות מצחיקות שיכולתי לראות שהדהדו את הקוראים בזמן אמת. הם שלחו אותי לדווח על תצוגות אופנה, נתנו לי מצלמה לצלם סגנון רחוב בנוליטה (וזה היה יותר מפחיד ממה שזה נשמע), אפשר לי לפרסם Hot Takes לפני שהתייחסו אליהם ככאלה וכל כך הרבה יותר. כל מה שלמדתי באותם חודשים ספורים במשרד שבסתיו, לקחתי איתי לכל תפקיד חדש שנחתתי בו. אבל, כפי שבטח שמתם לב, מעולם לא עזבתי לאחר מכן.
הצלחתי לשכנע את גידול העורכים הבא של פאשניסטה - כלומר לורן שרמן ו לאה צ'רניקוף - כדי להשאיר אותי בסביבה. הצגתי אותם בתפקיד עצמאי במשך שנים, והם נתנו אמון עצום בי וברעיונות שלי לשני אנשים שבקושי הכרתי. לעולם לא אשכח את ההתחשבות והנדיבות שלהם, ואני חייב להם הרבה מהצלחת הקריירה שלי.
קצת קפצתי לעבודה, עד שקומץ עזיבות צוות הותיר לי פתח להצטרף לפאשניסטה במשרה מלאה בשנת 2013. שש השנים הללו הוכיחו את עצמן הכי מרגשות, מתישות ומעצבות שחוויתי עד כה. לא רק שהעמדה שלי כאן לקחה אותי ברחבי העולם - מהראש שלי, נסעתי לפריז, מילאנו, לונדון, טוקיו, סידני, קופנהגן, שטוקהולם, תל אביב ואמסטרדם - נפגשתי עם (והתראיין!) אלילי התעשייה שלי, צפיתי בתערוכות מסלול של המותגים הנודעים מהשורה הראשונה ואולי הכי חשוב שהינו בשוחות כאשר עסק האופנה השתנה והתפתח סביבי. (משפיעים לא היו כאשר הצטרפתי לראשונה לפאשניסטה. האם היינו כל כך צעירים?)
הרגעים הסוריאליסטיים יותר שלי כוללים, אך אינם מוגבלים ל: טס מעבר לאוקיינוס האטלנטי במטוס מלא במלאכי ויקטוריה'ס סיקרט, מקבל פסקול לא ייאמן מן המנוח, קארל לגרפלד המנוח, כונה "בריון" על ידי וופי גולדברג ב"הנוף "לאחר שדיווחו כי עורכים עזבו תצוגת אופנה כאשר ישבו ליד טיפאני טראמפ ו הופך מספיק ויראלי בטוויטר להפוך לחברים אמיתיים עם נערת החלומות שלי, בלה חדיד. מכל הדברים שהשארתי למקריות בחיים, מי ידע שההחלטה להמשיך בקריירה באינטרנט הייתה מתברר כערך החשוב ביותר?
בספטמבר, סוף סוף, אני באמת עוזב את קן הפאשניסטה ואצא לנילון כמאמר המערכת שלו במאי, הזדמנות חלומית שתאפשר לי להביא מגזין איקוני מודפס מימי נעורי מה- מֵת. רגשית ככל שעזיבתי עזבה אותי, אני יודע שהאתר בידיים טובות מאוד. טיילר ו דהאני היו הנשים הימניות שלי מאז שנכנסתי לסיפון בשנת 2013, ושיתוף הפעולה איתן כל יום היה אחת ההנאות הגדולות בחיי המקצועיים.
זכיתי להוביל צוות מוכשר להפליא - סטפני, מריה, מאורה, וויטני, דארה, פאוניה וליזה - שלא רק הולך ומעלה כשזה מגיע ליטול יוזמה ולמשוך הרבה יותר ממשקלם, הם גורמים לי לצחוק, הם גורמים לי לחשוב, הם גורמים לי להיות גאה והם גורמים לי לרצות לעשות את מה שאני עושה טוב יותר. אתה כלום בלי הצוות שלך, ואני חייב לנסיעתך או למות תודה עצומה. אני נרגש לקראת העידן החדש של טיילר כעורך הראשי ולראות מה עמיתי המבריקים ממשיכים לבשל מדי יום.
אני עדיין לא יכול לעטוף את ראשי סביב העובדה שהקו הראשון שלי הופיע באתר הזה לפני 10 שנים בחודש הבא - במובנים רבים יותר ממה שיכולתי להתוות כאן, אז באמת התחילו חיי. לעולם לא אשכח את פאשניסטה או את מה שהיא נתנה לי, ואני לא יכול לחכות להמשיך לקרוא בעשור הגדול שלה הבא. למרות שאני מקווה באנוכיות שתעקוב אחריי בזמן שאני מתחיל את הפרק הבא שלי בניילון, אתה תהיה טיפשי גם אם אתה לא נשאר כאן.
-אליסה וינגן קליין, עורכת ראשית
@alyssavingan