אחת ההצלחות המיתון הגדולות ביותר בקמעונאות הייתה Dressbarn, אשר לאחרונה דיווחו מכירות ברבעון השני של 594.1 מיליון דולר, עלייה עצומה של 73% לעומת 2009.
סיבה גדולה שקלסברן הצליחה טוב באיחור: רכישתה של חברה בשם Tween Brands, הכוללת את Justice- גרסה פחות מבאסת של Rave, חנות קניונים פופולרית כשהייתי בן עשר-וגם מוגבלת, במקור שלוחה של The Limited.
אבל Dressbarn עצמה-הידועה בלבישת עבודה עגומה בהחמצות ובגדלי פלוס-גם היא מסתדרת טוב מאוד. מכירות החנות ברבעון השני עלו ב -7% ל -209.3 מיליון דולר. והמכירות בחנויות שנפתחו במשך שנה אחת לפחות-הנקראות מכירות חנויות דומות בקמעונאות-עלו ב -6%. עלייה במכירות חנויות דומות היא סימן להצלחה אמיתית עבור קמעונאי. ובכל זאת אני המום. איך זה יכול להיות? איך חנות כל כך מחורבנת יכולה להמשיך להרוויח כסף?
לפני שהדיון הזה יהפוך לוויכוח על סנוביות אופנה, אני רוצה לומר: אני מבין. אני מבין ש Dressbarn היא לא חנות לאובססיביות לאופנה, אני מבינה שלא כולם באמריקה רוצים ללבוש ירוק מנטה ונעלי עקב ואני מבינה ש- H&M לא מתאים לרוב הנשים בנות 60.
אבל תסתכל על האפשרויות. יש פער. יש יעד. לעזאזל, יש LL Bean ו- Land's End. מדוע אנשים נמשכים למקום שמוכר בגדים משעממים ולא מחמיאים? העונה נראה שהנושא של Dressbarn הוא מכנסי ג'ינס מתרחבים וחולצות היפיות. למרות שהמראה הזה יכול לעבוד על נשים מסוימות, הוא בהחלט לא מחמיא אוניברסלית, במיוחד בדרכים כה משעממות של צבע כמו חולצת שרוול החצוצרה המוצגת. זה לא יכול להיות בגלל המחיר-החנויות האמורות כולן מציגות ציון טוב באזור זה.
זה לא עניין של אופנה. זה עניין של סגנון. רוב הנשים רוצות להיראות ייצוגיות ומסוגננות, לא משנה כמה עניין או מעט יש להן על המסלול. אז למה הם נוסעים ל Dressbarn, מכל המקומות, כדי להשיג זאת?