לונג נגוין הוא מייסד ומנהל סגנון של פלאנט.
פאריס-מתחת לעמודי הבטון המסיביים של "המזחים" של גאר דאוסטרליץ ב- Cité de la Mode et du Design (זה היה פעם מפורסם אזור שייט בשעת לילה מאוחרת, עכשיו זה המקום החם לתצוגות אופנה, צאו לדמות), היו ארבע אורות שעוגנים בשני קצות הקומסה דה גארסון מסלול המראה. לפתע נדלקו האורות ודוגמנית יצאה החוצה כשהיא לובשת מה שנראה כשכבות של מוסלין שנהב כבד-מהסוג שנהג לחתוך דוגמאות לדגימה ראשונה של בגד. השכבות היו מקופלות וזורעות זו על זו. כיסוי הראש של הדוגמנית היה עשוי מחפצי פליז שונים הדבקים זה לזה למגדל קטן ושיערה לבן וארוך נשפש בצד אחד אל ברכיה. זה היה מראה הפתיחה של מופע האביב של ריי קוואקובו לקומיה דה גארסון. מה שבא לאחר מכן הוא שהלוחות האמורפיים של מוסלין שהיו מסודרים באופן שרירותי במבטים הראשונים החלו להתעצב-לשרוולים קצרים ולמכנסיים קצרים, שרוולים מרופדים מסאטן, חצאיות קפלים, חלקים מ- ז'ָקֵט. באמצע ההופעה, שחור הפך לצבע הדומיננטי עם כתמי אדום, סגול וכחול. ולגמר? סדרה של שמלות ערב עמוקות עם שרוולי סאטן היוצאים מהצוואר ומקדמת השמלות, עם חלקים של מכנסי רגל רחבים הצירים בצד אחד, קטע של ז'קט המחובר לשני, וכל זה הסתיים עם רכבת. קראש הייתה המילה היחידה שהבית הציע באמצעות הסבר. אבל זה כבר היה ברור בפחיות המתכת מפליז ככובעים ובערימת הבדים ופיסות בגדים-שרוול כאן, רגל מכנסיים שם-כולם נמסים לשמלה שנראתה כאילו עברה קרב. זה הזכיר לי את הסט של המופע של אלכסנדר מקווין בסתיו 2009, שבו מולנו הייתה ערימת אשפה ענקית שכולה נקרשה לפסל הרים קטן, אבל בכל זאת פסל זבל. אין 'מכנסיים נחמדים' או מעילים או מעילים מהאוסף הזה אבל יש רעיונות שכדאי לחשוב עליהם כשיצאו מההצגה. השאלה המרכזית של התערוכה, לדעתי, היא: מה בדיוק תפקידו של עיצוב אופנה אמיתי בעידן בו יש כל כך הרבה בגדים וכל כך הרבה מידע? קיים הסיכון שכל הרעש והדברים האלה מאפילים הערכה לעיצוב.
הרנסנס בדיור ובסן לורן-– גולת הכותרת של עונת ההופעות של פריז -– חידשה את השיח על עיצוב. ובכל זאת כל הדיבורים על מורשת ומודרניות-על חיפוש אחר מסורות בשביל קדימה-יכולים להימעך לאחד כדור אשפה בדיוק כפי שניתן לזרוע את ערימות רגלי המכנסיים, שרוולי הסלסולים ולוחות המעילים לקוקטייל נהדר שמלה. נראה שעיצוב זה צריך להתחיל מחדש בכל עונה כנקודה כאן.
תמונות: Imaxtree