ריצ'רד צ'אילעולם לא נכשל לתת לנו איזון מלוטש של נער-פוגש-ילדה בצורה של יסודות פשוט במרכז העיר. המופע של יום חמישי - עם עורכים מוערמים שורה על שורה לאחד הילדים הבודדים הבודדים שנותרו להראות במרכז לינקולן - לא היה יוצא מן הכלל. מראה הפתיחה, שנעשה במנגינה של ריף גלישה בסגנון שנות ה -60 של באנגלס, היה חלק מטומבון טרטן וחלקו מהמם ויקטוריאני נשי.
תחרה שחורה שהוטבעה על מכנסי חום עמוקים צצה שוב ושוב על הבנות, והעניקה לאוסף פרץ רומנטיות. בלייזרי גמלים מחויטים הזכירו לטיול ציד מורשת. מעילי אופנועים מיני ופסי ניאו-פאנק אנכיים עמוקים בצלליות רופפות-מזדמנים לא פחות לגברים ולנשים-הזכירו לנו שהמראה הזה מיועד לאלה השוכנים מתחת לרחוב 14. לקראת סוף ההופעה העניינים נהיו קצת יותר חגיגיים. נצנצים - שווי כדור דיסקו הניתן לאמת - פגע במסלול ההשפעה המפוקפק. נדרשת ילדה אחת נועזת מאוד כדי להתנדנד במכנסי טיפה שחורים נוצצים-אפילו עם מעיל עור קצוץ מוכן לגרור. מצב הרוח הכללי בחדר השתפר מעט במראהו של הילד. הם היו מונוכרומטיים ופשוטים להשפעה הנכונה. מבחינת הליהוק, אפשר לומר שלא היו שם תלונות.