רק ראינו את העטיפה החדשה של הבזאר של הרפרבאינטרנט ובואו נגיד שקצת הופתענו. תמונת השער היא אמנות איסוף מאירוע שטיח אדום בדצמבר, כך שהזריקה עשויה להיראות לכם מוכרת. ובפנים אין ראיון מלווה עם אנג'י הגלויה בדרך כלל. במקום זאת, יש חיבור של נעמי וולף (מתוך מיתוס היופי תהילה) שכותרתה "מדוע נשים רוצות את חייה של אנג'לינה ג'ולי", שלדעתנו היא די ברורה. אבל זו אפילו לא הבעיה שלנו כאן. שׁוּק נועד להיות אחד ממגזיני האופנה האמריקאים המכובדים שלנו. וזה מסריח של צהובונים, יותר מאופנה. עבדתי במגזינים הרבה מאוד שנים. החשיבות של מכירות דוכן עיתונים היא משהו שאני מכיר טוב מדי. אבל לזרוק את פניה של אנג'לינה על השער ולעשות סיפור כתיבה הוא תכסיס מכירות כה מובהק עד שזה מצער אותי שׁוּק ולמצב המגזינים בכלל.
זה לא שמעולם לא עבדתי בפרסום שבו נאלצנו לרכוש אמנות לכריכה כאשר לא ניתן היה לצלם. או שאני חושב שסיפורי כתיבה (שבהם אתה בעצם לא מראיין את הנושא) לעולם לא קורים. אבל זה פשוט לכן שָׁקוּף. תעשיית ההוצאה לאור נמצאת בהחלט בשטף. אבל אנחנו עדיין מסתכלים על ספרי האופנה שלנו כדי להביא לנו, ובכן, אופנה וצילום. הבזאר של הרפר
עדיין יש את היכולת להזמין כל מספר מפורסמים ברשימת A. וכמו אנה וינטור לאחרונה אמר, "עד שהדוגמניות יהפכו שוב לסלבריטאיות בזכות עצמן, אני לא יכול לראות אותן מוכרות גם בשערי מגזינים כשחקניות". אָנוּ מזמן הגיעה לקבל את העובדה ששחקניות גדולות יהיו על השערים של כמעט כל גיליון של כל מגזין אופנה אמריקאי. אבל אם אין לך אנג'לינה או שם גדול אחר, למה שלא תנסה להזמין דוגמנית צעירה מדהימה לגיליון יולי (בדרך כלל אחת מהגיליונות הקטנים של השנה, בכל רחבי התעשייה)? זה בהחלט עדיף על ידוענית פחות ברמה שגם היא לא הולכת לשבור שיאי מכירות. הראה לנו כמה בגדים יפים על כוכב עולה בתעשייה. צלם אותו באולפן אם התקציבים צפופים. רק תעשה את זה מיוחד. אם החיבור באמת מעניין להפליא, הכנס אותו לגיליון ותן לו שער עתיק גדול. גם פניה של אנג'לינה על הכריכה ללא סיפורים ממשיים מאת אנג'לינה מרגישים קצת כמו פיתיון ומתג. ואת יותר טובה מזה, הבזאר של הרפר!