בשבוע שעבר, לאחר שהקוראים התלוננו על א ט כריכה בהשתתפות ג'וליה נוביס-מי שהרגישו שהוא רזה ומעצבן למראה מטריד-ט EIC דבורה נידלמן הוציא תגובה ל ניו יורק טיימס עורכת הציבור מרגרט סאליבן. בה הזכירה נידלמן כי היא "שקלה להוסיף לה קצת שומן בעזרת פוטושופ, אך החליטה שכפי שזה הגוף שלה, הייתי נותן לזה להיות".
זה עורר שאלות חדשות בנושא ניו יורק טיימס' טיפול בצילום-האם נייר התקליטים לא עמד בסטנדרטים גבוהים יותר מאשר רק פוטושופ קצת שומן (או מחוץ) לדגם עם קצת יותר ממחשבה שנייה?
מסתבר שכן-אבל צילום אופנה הוא סיפור אחר.
ב מאמר מעמיק יותר על הטיפול בעיתון בתצלומים שפורסמו אתמול, סאליבן מאשר כי בצילומי חדשות "מניפולציה של תמונות אסורה בהחלט".
אולם צילום אופנה נחשב לחריג. "אופנה היא פנטזיה", אמרה עוזרת מנהלת הצילום מישל מקנאלי לסאליבן. "הקוראים מבינים זאת. זה מנוהל לגמרי, כשהכל נעשה בשביל האסתטיקה ".
נידלמן אישר כי מדובר בתמונות מותקן ב ט, אך רק במקרה של "צילום אופנה/זוהר".
אבל זה נראה כמו ט הוא החריג היחיד כאן. סטיוארט אמריץ 'וחטיבת הסגנונות מגזין הטיימסמנהלת הצלם קתי ריאן שניהם אינם מאפשרים מניפולציה בתצלומים, אפילו לא בצילומי אופנה.
הטענה של מקנלי ש"קוראים מבינים את זה "מעניינת במיוחד-לַעֲשׂוֹת הקוראים מבינים את זה? חלק מההסבר של נידלמן לתגובה השלילית ל טהכריכה של נוביס הייתה זו פִּי קהל הקוראים הוא "לאו דווקא קהל אופנה". אז גם אם אובססיביות לאופנה (כמונו) כואבות מודעים לכך שרוב התמונות שאנו רואים במגזיני אופנה הם, אם לא כולם, פוטושופיים ומנותקים עד קיצוניים, ה ט הקורא לא יכול להניח הרבה.
אז מה הפתרון אם טצילום האופנה הוא להמשיך ולהקרין פנטזיה יוקרתית (מה שהיא תעשה)? סאליבן מציע "הצהרה קצרה בכל גיליון של ט הצהרת שיטות הצילום שלה. "לא יכול היה להזיק. תעשיית האופנה תמיד תוכל להשתמש בשקיפות קטנה יותר אם תשאלו אותנו.