בסדרה ארוכת השנים שלנו, "איך אני מצליח", אנחנו מדברים עם אנשים שמתפרנסים בתעשיית האופנה על האופן שבו הם פרצו ומצאו הצלחה.
סונג'ו מון הוא דבר אם לא הרפתקני. כשהיתה רק בת 17, טריה מבית ספר פרטי לילדות בעיר הולדתה סידני, אוסטרליה, היא שכנע אותה ההורים לרכוש לה כרטיס טיסה לפריז במסווה של שיפור הצרפתית שלה - וגלשו בחשאי את העיצוב בתי ספר. הקריירה שלאחר מכן באופנה ראתה אותה בכמה מבתי הטקסטיל והאופנה היוקרתיים ביותר בעולם - סררוטי, מיסוני, קנזו ותיירי מוגלר ביניהם - ובסופו של דבר כבעלים של קו ובוטיק משלהם. בפריז.
אבל אולי ההרפתקה הגדולה ביותר של מון התרחשה בשנת 2008, כאשר בעלה, יליד פריזאי אשר תיעב את פריז, שכנע אותה לזוז (או, כדברי מון, הביא אותה "בועטת וצורחת") ללוס אנג'לס. במשך שנה וחצי היא נוסעת הלוך ושוב בין פריז, שם המשיכה לנהל עסק משלה, לבין לוס אנג'לס, שם גרו גם שלושת ילדיה. בסופו של דבר, משהו היה חייב לתת, ומון למד לאמץ את תעשיית האופנה והגישה של לוס אנג'לס, וסידר אותה לנערה, פריזאית אסתטי עם בוהמיה קליפורנית, תחילה כמנהל הקריאייטיב של הלייבל Of Two Minds, ועכשיו כמנהל הקריאייטיב של מרנה רו.
לאחרונה ישבנו עם המעצבת כשהייתה בניו יורק. היא סיפרה לנו על ימי הלימודים שלה עם איזבל מאראנט, איך פתחה לייבל משלה ומה היא חושבת על הסגנון הצרפתי לעומת הקליפורני. (הערה: התעתיק שלהלן נערך ורוכז).
"נולדתי בדרום קוריאה ועברתי לגור בסידני שבאוסטרליה כשהייתי כמעט בן שלוש וילדותי שם. למדתי בבית ספר פרטי לבנות וכל חיי היו במדים - כובעים, בלייזרים ועניבות - מחמש עד 17. אני מניח שזה היה הקריאייטיב שבי; אתה צריך להיראות אחרת כשכולם נראים אותו דבר.
התחלתי לייצר בגדים כשהייתי בן 15. זה היה עידן פוסט-פאנקיסטי. היה לי רעיון שאוכל לצייר בד ולעשות בגדים. אמי לא נתנה לי לקנות בד, אז לקחתי את הסדינים, ציירתי אותם ביד, תפרתי מותניים והבנתי איך להכין בגדים. היה מקום בסידני שיקנה בגדים ממעצבים צעירים, ואני לקחתי את שלי ומכרתי שמלה ב -200 דולר. המשכתי לייצר בגדים בשנתיים האחרונות שלי בתיכון, והרווחתי את כל הכסף הזה במכירה של סדינים שבאמת צבועים ביד.
סיימתי את בית הספר בגיל 17 ונסעתי לפריז. אמרתי להורים שלי שאני הולך לעשות קורס צרפתית בפריז, אבל למעשה נסעתי לשם לחפש בית ספר לעיצוב. ואז מצאתי בית ספר לעיצוב [הערה: סטודיו ברקוט] וחזרתי והודעתי לשלי הורים התכוונתי ללמוד עיצוב אופנה והם אמרו, 'אתה לא הולך להיות רופא?' ואני אמר לא. סוף סוף גרמתי להם להסכים לבית ספר לעיצוב, ואם אני עדיין רוצה ללכת לבית ספר לרפואה, אוכל לאחר מכן. הם הציבו אותי בבית של חברם בפריז, אבל עזבתי כעבור שלושה ימים ואמרתי שזה רחוק מדי מבית הספר, ודי שקועתי בתרבות הפריזאית הצעירה הזו. לא ממש יכולתי לדבר צרפתית כל כך טוב, אבל בעיצוב זה לא כל כך משנה, ונהניתי מאוד להישאר בחוץ עד הבוקר. בבית הספר לעיצוב פגשתי את איזבל [מרנט]. היא מספרת לי שלימדתי אותה איך לדבר אנגלית, והיא לימדה אותי איך לדבר צרפתית.
הסיבה שרציתי ללמוד בית ספר לעיצוב בפריז לא בהכרח הייתה ללמוד איך להיות מעצב, אלא להבין איך תעשיית האופנה הצרפתית, איך עובדת אופנה צרפתית. בשבילי, אופנה צרפתית הייתה מדהימה כי מדובר בטרייד שנמסר.
העבודה הראשונה שלי הייתה ב- Cerruti, שם הייתי עוזרת העיצוב הצעירה. כל מה שלמדתי על איך לתפור ואיך לכפף למדתי שם. אנשים קראו לזה בית הספר של Cerruti, אתה נוסע לאיטליה, אתה לומד הכל על בד. ביליתי שם חמש שנים ואז יצרתי קשר עם משפחת מיסוני בכדי להיכנס כמעצבת הנשים שלהן. הם המשפחה האותנטית ביותר, הנדיבה ביותר, המדהימה ביותר. באיטליה הכל קשור למשפחה. באותה תקופה גרתי בפריז, אז טסתי בין פריז לאיטליה. אחר כך התחלתי את Missoni Black Label, שמתאים, ולמדתי הכל על חייטות, שלא לומדים בבית הספר. זו עוד מלאכה מסורה. היו לי חמש שנים מדהימות [במיסוני]. הבית של רוזיטה [מיסוני] היה ליד המפעל, והיא קבלה אותנו לארוחת צהריים ולימדה אותך על בישול איטלקי ואורח חיים ותרבות. בצרפת זה די נדיר, אין לך את אותה תחושה של משפחה.
לאחר מכן יצרתי קשר עם קבוצת LVMH והלכתי לעצב את קנזו ג'ונגל [הערה: קו הדיפוזיה של קנזו]. זה היה קו מסחרי גדול ומצליח, גם בפריז, מאוד ארגוני, אבל ממש חוויה מדהימה. הכל היה על צבע והדפסים, וזה תמיד משהו שהמשכתי אליו באופן טבעי. אחר כך יצרו איתי קשר קבוצת קלרינס, שבבעלותה תיירי מוגלר, והלכתי לעצב את בגדי הנשים של תיירי מוגלר. זה לא הוט קוטור, אלא מוכן ללבוש ברמה גבוהה יותר. נגעתי שם בכל כך הרבה היבטים שונים של אופנה - התאמה לסריגים לצבעים והדפסים, בתוספת הרבה שמלות ערב ועור ופרווה.
כאשר אתה עובד עבור בתים גדולים בסופו של דבר אתה רוצה לעשות משהו בשבילך. אז התחלתי קו משלי בזמן שעבדתי בחברות פרווה [בצד]. פתחתי בוטיק קטן בפריז ממש ליד בון מארשה, עם סטודיו מאחור. רציתי בוטיק משלי כי כשאתה עובד בבתי האופנה הגדולים, יש לך צוותי עיצוב, אתה בורח למפעלים באיטליה ו גרמניה וקנה הדפסים בלונדון ולנהל שיחות עם צוות המכירות, אבל אתה מנותק מאוד מהלקוח הסופי, זה כזה גדול מְכוֹנָה. עכשיו, אם אכין את הבגדים רציתי לראות איך הם נמצאים בחנות ולדבר עם הלקוחות שלי. לעתים קרובות עבדתי מקדימה ומימנתי את העסק בעצמי - זה באמת היה בשבילי באופן אישי, לביטוי האישי שלי. המחירים נעים בין 200 ל -1,000 דולר, מכרנו לניימן מרקוס בארה"ב ובכל אירופה והמזרח התיכון ויפן. זה היה מאוד ילדותי, די צבעוני. נהגתי לומר שהן שמלות לארוחת ערב, לילדות שהלכו לארוחות ערב ולתערוכות אמנות ועבדו במהלך היום. זו הדרך שבה אתה מתלבש בפריז - אתה קם בבוקר, אתה מתלבש, אתה הולך לקוקטייל, לארוחת ערב, חוזר הביתה. באמריקה, בלוס אנג'לס, כולם סופר קז'ואל ואז אתה מתלבש לצאת בלילה. בפריז, איך שאתה מתלבש בבוקר הוא איך תהיה בלילה. הבגדים היו מה שרציתי ללבוש וגם מילאו חור בשוק.
אז היה לי בוטיק משלי ואני התייעצתי וייעץ לצוותי עיצוב וחיה בשמחה את החיים הפריזאים. אבל בעלי הפריזאי לא רצה לגור יותר בפריז. כל מה שהוא רצה לעשות זה לעבור לארצות הברית. ממש עזבתי את הבועטים והצועקים. עברנו ללוס אנג'לס בשנת 2008. אחותי וגיסי עובדים שם בתעשיית הקולנוע. בשנה וחצי הראשונות בלוס אנג'לס שמרתי על העסק והבוטיק. הייתי מבלה 10 ימים בלוס אנג'לס ולאחר מכן 10 ימים בפריז. הייתי רגיל לטייל מסביב, כך שזה לא נראה כמו עניין גדול. אבל היו לי שלושה ילדים ועדיין התנהגתי כאילו אני משוחרר מכדורגל וחופשי. אז החלטתי לסגור את העסק, אבל לא עשיתי כלום עד שהצבתי את כולם במקום הראשון. לא יכולתי לעשות זאת בצורה אחרת.
לוס אנג'לס הייתה שונה לגמרי והייתי צריך להבין איך אני אתייחס לדברים. בפריז, אתה פותח את הדלת ואתה מתמלא בדינמיות ובאנרגיה של העיר. בלוס אנג'לס אתה פותח את הדלת ואין כלום. זה באמת גרם לי לחשוב מחדש על כל מה שאני עושה. דרך איזבל [מרנט] פגשתי את הבעלים של [תווית שהופסקה כעת] Of Two Minds והפכתי למנהלת הקריאייטיב, היא הייתה אז בת כשנה, וזה היה המצב המושלם בשבילי לגשר על חיי פריז לחיי קליפורניה, כי באמת גיליתי את קליפורניה עם זה מותג. יש ממש מעבר בין הילדה הפריזאית לנערה בקליפורניה. לילדה פריזאית אמיתית יש אי -נחישות סיבתית אליה. נערות פריזאיות לא עושות שיער, לא אכפת להן מאיפור, אבל אכפת לה מהסגנון והאקססוריז, פשוטות ושחורות מאוד, יש להן חוש סטייל טבעי. בנות קליפורניה - אלה הטבעיות, כמעט ההיפיות - דומות. אני חושב שבזה עוסק המותג, מגניב בקליפורניה בפגישה הפריזאית. התווית [תווית] הושוותה לזה של איזבל מראנט מכיוון שאנחנו חברות, והיא הילדה הכי מגניבה על הפלנטה, אבל יש לה מגניב נערי ואילו אני מאוד ילדה. עשיתי Of Two Minds במשך כשלוש שנים. היו זמנים נוראים, בסוף.
יצרו איתי קשר הבעלים והמייסד של מרנה רו, נאזה [הערה: מנכ"ל נאסרודין נסימודין], בתחילת השנה שעברה. הוא גר במלזיה והגיע ללוס אנג'לס ונפגשנו ובאמת הקלקנו. היה לנו אותו חזון של יצירת מותג לייף סטייל לאזרח בינלאומי. זה אני ושלושה אחרים בצוות העיצוב, יש לנו את כל האטלייה בבית עם חמישה ביוב, חותך, דגימה בבית, וזה יוצא דופן ללוס אנג'לס. אז הפכתי לאוהד הגדול ביותר של לוס אנג'לס. מעולם לא חשבתי שאמצא כאן ידע טכני, אבל זה לא כל כך שונה מחדרי העבודה באירופה.
אם יש לי עצות לסטודנטים לעיצוב, זה זה: אם יש לך אהבה אמיתית לעיצוב, ויש לך באמת שכנוע חזק, אז היצמד לאקדחים שלך, האמן במה שאתה מאמין בו, לעולם אל תוותר, קבל זאת הסוף. בחיים, בין אם זה בעיצוב או בקולנוע או כל דבר אחר, כל מי שמקפיד על האמונה שלו מצליח, בין אם אתה עובד עבור בית עיצוב גדול או עסק משלך. בסופו של יום זה קשור אליך כאדם, איך אתה הולך לנהוג בזה, מה הכי מתאים לך להביע את האסתטיקה שלך ".