אמש בשקיעה ציינו את תחילת ראש השנה, ראש השנה היהודי. זהו אחד החגים הקדושים ביותר ליהודים. השנה, זה קורה במקביל שבוע האופנה בניו יורק, הזמן החשוב ביותר בשנה לכל מי שעובד בתעשיית האופנה. והיכן שהסחר ה"שמאטה "היה מנוהל בידי יהודים, זה פחות ופחות המצב כיום. כמובן שכמה מהדמויות הבולטות והחזקות ביותר בתעשייה-דיאן פון פירסטנברג, דונה קארן, ראלף לורן-הן יהודיות. ובכל זאת, ההצגה חייבת להימשך. ועם כל ה מריבה שהמשיך השנה בלוח השנה של אביב 2014, אולי זה היה בלתי נמנע.
אבל זה מעמיד רבים מאיתנו (כולל אני) במקום הדוק. זה הזמן הכי עמוס בשנה. איך נוכל לקחת חופש? איך אפשר שלא? ברור שאני עובד, אם כי אני אדלג על מסיבת פיליפ לים לטרגט כדי לטבול כמה תפוחים בדבש. אבל עבור רבים מעמיתי, התבוננות ביום הקדוש ביותר הזה פשוט לא הייתה אופציה. ה ניו יורק פוסטדיווחים שרק קומץ מעצבים (דניג'ו, יגאל אזרואל) זימנו מחדש את ההופעות שלהם במהלך החג. מקורב בולט בתעשייה סיפר לי על התזמון, "כן, זה קצת לא רגיש". רותי פרידלנדר, מנהלת דיגיטל בכירה במותג יוקרה בולט ובת לשלושה (כן, זה הגיוני) רבנים, נשמע כבוי:
***
גדלתי כבת לשלושה רבנים-אמי, אבי ואבי החורג-ולדעתי זה היה הלם עבור שלושתם ששתי בנותיהם עבדו במותרות. אחותי, שרה, עובדת בעולם האמנות, ואני עובדת כמנהלת דיגיטל בכירה במותג יוקרה אמריקאי.
ליד הקריירה שלי (והאישיות המנצחת שלי, כמובן), הייתי אומר שהמאפיין הגדול ביותר שלי הוא היהדות שלי. (רמז לכובע המשאית 'בתו של הרב'). אני מרגיש בר מזל שגדלתי על ידי שלושה רבנים בולטים, שכל אחד מהם מפורסם בזכות עצמו. אמי גרה עם הדאלי לאמה ועזרה להפעיל את המרכז הקהילתי המוסלמי בתפקיד 11.9. אבי החורג כתב את אחד הטקסטים היהודיים הבולטים של זמננו ( קטלוג יהודי). אבי היה הרב בקהילה שלו במשך 30+ שנים, שם הוא בנה קהילה של מנהיגים ומשתני עולם.
תוך חמש דקות מהפגישה איתי, אני אתחיל לדבר על העבודה שלי. אני חי ונושם את מה שאני עושה. אני מרגיש נלהב מטכנולוגיה ואופנה וכמה צמיחה הייתה וכמה עוד יש לעשות. אני אוהב את המותג שאני עובד עבורו, ומרגיש כל כך בהשראת האנשים איתם אני יוצא לעבוד.
אני שונא לחלות ואני נורא בלקחת חופשות. אני מתגעגע באופן חוקי לעמיתים לעבודה כשאני בחוץ. אני מניח שכך קראו לילדים FOMO.
אז מה הבעיה האמיתית עם שבוע האופנה שחל בראש השנה?
ובכן, זה פועל עמוק.
בראש ובראשונה, זה מוציא אותנו מהמשחק כשצריך אותנו ביותר. למרבה המזל, יש לי בוסים שתומכים בי ולעולם לא יטילו ספק בצורך לעזוב מסיבות דתיות. עם זאת, אני בטוח שיש רבים שהבוסים שלהם לא מבינים כל כך. כיהודי דתי, אם הייתי לוקח את הימים ש"הייתי אמור "להמריא, הייתי צריך לצאת משקיעה ביום רביעי עד שבת של שקיעה.
שנית, זה גורם לי להרגיש שמוותרת בחוץ. זה מוציא אותי מהקהילה. והאם לא מדובר כאן בקהילה? עמיתי לעבודה עשויים לקונן על כמה יש לי מזל שאני עומד לעמוד שעתיים בבית ספר ולובש גרביים מגרדות (וולפורדס) במקום לעזור עם דוגמאות ליהוק ותרשימי ישיבה עד השעות הקטנות של הבוקר, אבל מה שהם לא מבינים הוא שאני באמת רוצה להיות איתו אוֹתָם... מיוזע, עמוס מדי ולחץ.
שלישית: חלק מהאנשים יכולים ממש להפסיד כסף מכך שהם לא יכולים להיות פעילים באותם ימים. אם אתה בלוגר ואינך יכול לפרסם שלושה ימים, זה כסף שאבד. זה כסף אמיתי שאבד בכמה מהימים הכי סוחרים באתר שלך. ואין שום דרך להחזיר את זה.
אז מה נערת אופנה לעשות? בעולם שבו הלחימה באנה אינה אופציה, נותר לנו להחליט בעצמנו מה ניתן למשא ומתן ומה לא.
המשפחה שלי היא שחזור-אני אחסוך לך את ההסבר המשעמם ואתן לך לגוגל-אבל בעצם זה מאפשר לי להבין מה אני מרגיש שנוח לי. אני אכנס לעבודה אחרי בית הכנסת ביום שישי, מה שעושה הרבה מעמיתי הדתיים מזעזע. אני אשקר אם אגיד שאני לגמרי מרגיש בנוח עם זה, אבל התחושה האישית שלי היא שאני חי בשתי קהילות ואני צריך לענות על הצרכים של שניהם.