סטיבן אלן עשוי להיות הנושא המורכב ביותר של Life With עד כה. הוא לא רק מעצב קולקציות גברים, נשים וילדים; הוא לא רק מנהל אולם תצוגה המייצג למעלה מעשרים מהמעצבים הכי מהירים בניו יורק; והוא לא רק מפעיל עשר חנויות משלו-הוא גם מסתובב עם בנו בן השבע. הם אוהבים לאכול דברים כמו אצות עם אורז וסלמי וטונה ולדרג את השפים האהובים עליהם. אבל כשהוא עובד, אלן עובד קשה, בוחן את מיטב המעצבים החדשים כדי למלא את אולם התצוגה שלו ואת החנות שלו תוך שמירה על אחד מחזונות העיצוב המגובשים ביותר בסביבה. אחרי הקפיצה, אני מנסה להבין איך הוא חובש כל כך הרבה כובעים, כל כך טוב. (ומכיוון ש- Life Withs מתארכים ומתארכים ככל שאני יותר סקרנית, בדוק מחר לפרק ב ').
איפה גדלת? מנהטן. נולד וגדל. עזבתי ללכת לקולג 'במדינת אריזונה ולאחר מכן USC, עשיתי שם מיזוג. תוכנית פנטסטית. כמעט הלכתי לשם. זה מעולה. וכמעט נשארתי בקליפורניה, אבל להורים שלי הייתה חנות תכשיטים כאן בעיר וחשבתי שבאותה עת לא ידעתי אם אני רוצה לעשות פיתוח נדל"ן או קמעונאות אבל כתבתי על הרעיון הקמעונאי הזה בבית הספר וחשבתי שאעשה את זה אַחֲרוֹן. אז הוריי נתנו לי לנהל את החנות ואז התחלתי לעשות את עסקי הייצוא האלה עם שעונים שוויץ, יפן, מטיילים הרבה וחשבתי שזה יהיה כל כך נהדר פשוט לטייל ולמצוא דברים בשבילי חנות משל עצמו.
אז מהו היום בחייו של סטיבן אלן? טוב, אני קם מוקדם. 6:30. ממש מוקדם לא משנה היכן אני נמצא, גם אם אני בחופשה, אבל אני גר בצ'יינה טאון. אני לא איש קפה, אני איש ארוחת בוקר גדול. אבל אני לא נוטה לאכול ארוחת בוקר אמריקאית גדולה. אם אני בבית אני אוהב יוגורט וגרנולה או משהו, אבל אם אני יוצא אני אוהב לאכול דגים. כמו סלמון, אבוקדו, עגבנייה על בייגל. באמת שתיתי קפה הבוקר. יש לי בן בן שבע בשם מקס וכשהוא שם אכין לו משהו אבל הוא לא אוכל ארוחת בוקר גדול והייתי מספר עשר ברשימת עשרת הטבחים הטובים ביותר שלו. אבל הוא אוהב שילובים ממש מוזרים של דברים - כמו לפני כמה ימים הוא רצה סלמי עם אורז, אצות וטונפיש. לארוחת בוקר? זה לא ממש משנה. הוא היה אוכל את זה לארוחת צהריים, ארוחת ערב, חטיף מה שלא יהיה. זה המיוחד של מקס. אחד מעמיתיו של אלן ניגש לספר לנו שזו כבר השיחה המעניינת ביותר ששמעה אי פעם. ואז אני נכנס לעבודה. פה?אנחנו באולם התצוגה של אלן בטריבקה. אעצור ליד אולם התצוגה ואבדוק עם לין, מנהלת אולם התצוגה ונראה מה קורה.אז מה אתה עושה בצד אולם התצוגה? המעורבות שלי עם אולם התצוגה לא כל כך קשורה ליומיום אבל יש אינטראקציה רבה עם המעצבים. הם באים אלי כדי למכור דברים בחנות ואני גם ניגש אליהם ואז הם מגיעים אלי לחנות. יש הרבה חפיפה. האם כך התחיל אולם התצוגה, רק אתה פוגש מעצבים הזקוקים לעזרה? כשהתחלתי לראשונה הייתה לי חנות קטנה ברחוב ווסטר ולא עשיתי כלום, רק הלכתי לתערוכות וקניתי ולא היה כלום מיוחד או מדהים אבל אז גיליתי שמה שאני מאוד אוהב לעשות זה למצוא מעצבים חדשים - לגלות ולקדם אותם וזה הפך להיות כל מה שעשיתי בשביל בנתיים. היכן מצאת אותם? זה יהיה חברים של חברים, "אוי חבר שלי עושה חצאיות נהדרות", או "חבר שלי בדיוק סיים את פרסונס". והראשונה שמצאתי באמת הייתה רבקה דנברג והיא קיבלה הרבה של עיתונות כי היא הכינה מכנסיים כאלה עם מותניים נמוכים עם רצועות מותניים רחבות בניילונים, ג'ינס, טווילים וזה הפך לזה - ובכן, אתה זוכר מתי הדבר ההיפסטרי הראשון התחיל? לא. גדלתי בצפון קליפורניה - זה היה בערך כמו כל מי שלא לבש אברקרומבי היה היפסטר אבל אני לא חושב שלזה אתה מתכוון. בקליפורניה הייתה חברה בשם Funk Essentials והם התחילו לייצר את המכנסיים האלה עם עלייה ממש נמוכה ונשאנו אותם. ואז היה דריל ק. ועוד כמה ובאותו שלב הרבה חנויות היו נכנסות לחנות שלי כדי לחפש את שלהן, כי לא היה לי אולם תצוגה באותו זמן ואז יפן נהייתה ענקית. הם פשוט היו באים לכאן וקונים כל כך הרבה דברים כי הם לא רצו שום דבר המוני ואז ין היה נהדר אז בנינו את המוניטין הגדול הזה ביפן. היה לך שם בסיס, או חנות? בשלב מסוים היו לנו ארבע חנויות נשים ושש חנויות גברים. אבל אז כמה מהמעצבים שמכרנו - לסופיה קופולה היה חלב ניזון, שנבנה על ידי ונדי - רצו שאייצג אותם מכיוון שהוא לא באמת קיים, הרעיון הזה של אולמות תצוגה למעצבים קטנים. לא כמו שזה היום. וגיליתי שממש אהבתי את זה למרות שזה קשה מכיוון שרבים מהם לא באמת ידעו מה הם עושים. אז ככה התחלנו - אולם תצוגה בגובה 150 רגל בקומת הביניים הזו בחנות שלי. ולבסוף עברנו לרחוב מרסר. אז אז מה? אחר כך פתחנו מספרה. מספרה? כן. תסביר בבקשה. זה סוג של סיפור. הדברים הטובים ביותר הם. טוב, טוב אמא שלי הסתפרה במספרה הזאת בכפר המזרחי והגברת אמרה לה שהיא מעוניינת לפתוח משלה במספרה אז אמא שלי אומרת, "אוי אתה צריך לדבר עם הבן שלי!" ואני כאילו, "אמא, אני לא פותחת מספרה". והיא הולכת טוב כדאי שתפגוש אותה בכל מקרה. אז פגשתי אותה וחשבתי, "אם אפתח משהו זה יהיה מספרה", והיא אמרה, "אוקיי, אני יכול לספר את השיער של הבחור". אז הלכנו וקיבלנו את כל כסאות המספרה הישנים האלה. מישהו בא לבקש את קווי המתאר של האאוטפיטר העירוני.
אני עושה פרויקט עבור אורבן אאוטפיטרס בשם Lark & Wolf. כֵּן. אני יודע. יש לי כמה. אני אוהב את זה. תודה. אז המספרה? מכרתי את הדברים שלי. הדברים שהכנתי. רגע, מתי התחלת להכין דברים משלך. טוב אחרי שעברנו דירה היה לי מקום ריק כל כך אז פשוט התחלתי להכין לעצמי דברים. למה? לא מצאתי שום דבר שאהבתי. ואז זה באמת התפתח ודרישה גדלה והייתי כאילו, "אוקיי, אני מניח שאני אקח את זה ברצינות עכשיו". אבל אני לא מעצב טכני. כשהתחלתי פשוט הייתי נוסע למרכז העיר, מסתכל מסביב, קונה גליל בד. אולי עשרה מטרים ולשאול אותם היכן אוכל להפוך את זה לחולצה. וזה היה סוג של להיט או החמצה. לפעמים הם יהיו נהדרים ולפעמים נוראים. באמצעות התהליך הזה מצאתי את אלה שהיו הטובים ביותר במה שהם עושים. המפעל הטוב ביותר למכנסיים, הטוב ביותר לחולצות - הטובים ביותר לדעתי. שרטטת את מה שרצית? אני אפילו לא יכול לשרטט! זאת הבעיה. הייתי מבקש ממי שעבד בשבילי לצייר חרטוט. ואז תהיה כמו לעשות את הכיס קטן יותר, עשה זאת, עשה זאת ולאחר מכן קח אותו למפעל והם יעשו דוגמה גסה ופשוט נמשיך. כי אני יכול להסתכל על זה ולראות מה אני רוצה לשנות. אבא שלי צורף וזה מה שהוא היה עושה עם חימר. יש לי את העין הזאת אבל... אתה יכול לשרטט עכשיו? בכלל לא, רוצה שאני אצייר לך חתול? זה נראה כמו עז.
המשך יבוא...