טומי הילפיגר מבין זאת. "זה" העובדה ששבוע האופנה אינו עוד אירוע תעשייתי בלעדי, אלא הזדמנות עצומה של מותג מסחרי לשווק את עצמו. ככל שהשינוי הזה התברר יותר, הופעותיו הפכו פחות לגבי הבגדים ויותר לגבי הסטים, בנות It והיוזמות הדיגיטליות.
נתחיל עם הסט. לאביב, הילפיגר העביר אותנו לחוף מליבו, גדוש טונות של חול (די מעצבן). העונה, לקראת הסתיו, הוא לקח אותנו לבקתת סקי נעימה. למרות שהם ניתנים לחיזוי, העצים המושלגים היוו רקע מדהים, וכולם אינסטגרם צייצו וצייצו אותם לעזאזל.
ואז, הייתה ילדת ה- FROW: צ'לסי ליילנד וקיילי קון, שישבו ממש ליד הכניסה כשהצלמים הפנימו.
המותג גם ממש קפץ על העגלה הדיגיטלית והרחיב את שירות "השוער החברתי" (עוד על זה כאן) הוא הושק בעונה שעברה, ומאפשר כעת לשני משתתפי התוכנית ו למעריצים הזדמנות לבקש תמונות מאחורי הקלעים בזמן אמת למרות טוויטר ודואר אלקטרוני. המעצב הזמין גם 20 משתמשי אינסטגרם פופולריים להשתתף ולהציל את ההצגה.
השוער החברתי הסתדר יפה גם לנו העורכים. כמעט מיד לאחר סיום ההופעה, קיבלתי מייל עם כל הפרטים, יחד עם קישורים לאתר מתפקד להפליא שם אוכל להוריד הודעות לעיתונות, תמונות, רישומים ואפילו רשימת השמעה: בעצם כל המשאבים שהייתי צריך כדי לכתוב פוסט אז ו שם.
אה, והיו בגדים. בהשראת "האמריקאי הגדול בחיק הטבע", האוסף כלל הרבה משבצות בגוונים עשירים ו חצאיות בוהמיות, שמלות, סוודרים ופופים שנראו כאילו הם עשויים טלאים שמיכות. פשוטו כמשמעו, רוב הבגדים נראו כאילו עשויים שמיכות - שמיכות נעימות - אך בכל זאת שמיכות. גם הנעליים - טריז נעלי נעלי פלטפורמה - לא ממש פגעו בנו. ובעוד שהיו כמה חולצות פלנל טובות וסוודרים של אי בהיר, החסד הציל היה הלבוש החיצוני. היו שם אפודים ומעילים בהשראת בגדי שנות ה -70 ', שהיו מודגשים בגזירה (שלעולם לא מצליחה להיראות מושכת אם תשאלו אותי) שהיו חמודים מאוד.