איך נראה שבוע האופנה לצלם מסלול

הצלם הבריטי פראזר האריסון מצלם כבר 12 שנים תצוגות מסלול של שבוע האופנה, ו כצלם ב- Getty - השותף הרשמי של IMG - הוא מכסה תוכניות גב אל גב בכל עונה בְּ- פארק בראיינט, מרכז לינקולן ועכשיו ב- מקומות צוהר. הוא מומחה למסלול (כלומר הוא לא עושה מאחורי הקלעים או בשורה הראשונה) שמתמקד בלכידת כל מבט בצורה מושלמת כשהוא יורד במסלול. למרות שהוא מכסה שבועות אופנה ברחבי העולם, הוא מבלה את רוב השנה באירועי שטיח אדום של סלבריטאים כמו האוסקר, הגראמי והאמי.

שוחחתי עם הריסון במשרדי גטי בטריבקה יום לפני תחילת שבוע האופנה בניו יורק על הדינמיקה בור הצלמים, גורמים לאנשים להיחלץ מהאבטחה ולמה רגליים משולבות בשורה הראשונה הן כל כך ענקיות בְּעָיָה.

היכן תצלם בשבוע האופנה הזה וכמה תצוגות תסקר?

אני מקווה שלו"ז שלי ישאיר אותי במקום אחד, שיעבוד בחלון צוהר בתחנת מויניהאן. יש לי לוח זמנים למחר ואני חושב שאני מצלם שש תוכניות. כנראה שאצטלם באזור של כ -40 עד 45 מופעים, אז זה בעצם צמצום מבחינתי. השנה הגבוהה ביותר שלי הייתה בסביבות 65 מופעים. מרכז לינקולן היה קדחתני אבל עבדנו על לוח הזמנים. פעם צילמתי כל מופע גב אל גב וזה היה קשה... אתה מסיים 12 שעות ביום ברציפות וסביר להניח שגררת אולי 9, 10 תצוגות אופנה ברציפות ואתה רק רוצה לבכות. אתה רוצה לדעת איך זה משפיע עליך רגשית? אתה רוצה לבכות.

זה היה כל כך, כל כך גרוע באותם ימים. זה היה נפשי, לא היה מקום [צוחק]. עבודותינו השתנו עם השנים מכיוון שהתקשורת השתנתה עם השנים. בימים הטובים זה יהיה רק ​​צלמים במעלה הרחבות, ועכשיו יש לך צלמים, צלמי וידאו, בלוגרים, אנשי מדיה חברתית - אם יש להם מצלמה. למעשה יש לנו שם אנשים עם [מכשירי iPhone] על חצובות. כשאתה בהצגה גדולה ואתה רואה מישהו יורה לידך במצלמה של 120 $ - או במצלמה של 300 $, בוא נהיה מציאותיים - אתה כאילו, למה? אתה לא אמור להיות כאן, אני המקצוען כאן. עם השנים זה השתנה, באמת. פעם זה היה כל כך צפוף שזה יפגע בך פיזית, זה לא היה בריא. היית מתחיל להרגיש קלוש, תרתי משמע.

ראית פעם צלם מתעלף בבור?

לא בבור. ראיתי מישהו מת. חבר קהל כעבור שנתיים, היא מתה בדיוק כשהתחילה ההופעה. האישה לידה התחילה להיכנס קצת לפאניקה, הדוגמניות כולן הלכו במסלול ואנחנו היינו כמו "מה קורה?" לחץ, לחץ, לחץ. אה כן, היא מתה. האבטחה חצה את המסלול בין הדוגמניות ואספה אותה. אתה יכול לעשות זאת בגוגל.

ראיתי צלמים מתמוטטים מתשישות או בגלל שהקופסאות שלהם התמוטטו או שהסולמות שלהם קרסו. תאונות קורות, אך לעתים רחוקות מאוד. הייתה לנו קריסת הרחבה, ממש עמדנו שם. הרציף ירד אולי שני מטרים. שמעתי סדק ענק ואז הדבר ירד אבל הרגליים שלי פשוט נשארו באוויר. לִדפּוֹק! כולם צרחו כי ההצגה רק החלה; הם צרחו להם להפסיק את ההצגה והם לא יעצרו את ההצגה.

איך מוצאים את המקום הנכון בבור הצלם?

יש היררכיה שעובדת בתעשייה הזו. למרות שאני צלם הבית של NYFW/IMG, זה לא בהכרח אומר שאני הצלם הבכיר שעובד בתערוכה מסוימת. השבחה הזו תגיע למי שנשכר על ידי המעצב בתיאוריה. צלם המעצב, מי שזה לא יהיה, היה תופס את המקום הראשון. המשימה שלי כבית [הצלם] של IMG היא לתפוס את המקום הראשי הזה אך לא לפגוע בצלם המעצב. זה החלק הכי קשה בזה. רק אדם אחד יכול להגיע למרכז. אתה יכול ללכת למרכז, אבל אז הגובה שלך משתנה כי אתה עומד מאחוריהם.

תזמון הוא אחד הדברים החשובים ביותר בעבודה שלנו - תזמון בספירת צעדים, התבוננות בכפות הרגליים. אני מסתכל על הרגליים כי הזריקה שהם רוצים היא רגל אחת מול השנייה, שטוחה. ואז הזרועות מתנדנדות ואתה רוצה לנסות לשמור את שתי הידיים בתמונה כי אין דבר מוזר יותר מלראות מישהו ביד אחת. אתה סופר צעדים, אתה נכנס לקצב ומנסה לחכות לרגע הקסם האחד שבו הכל פשוט נכנס.

האם אתה מקבל מידע על התערוכה מהמעצב לפני שהכל מתחיל?

[לפעמים] כוריאוגרף ההצגה ייצא ויגיד, "היי חבר'ה, יש לנו 45 מבטים, כולם יהיו אם אנחנו הולכים למרכז, יהיה לנו קצב בינוני. "לפעמים אנחנו אפילו לא יודעים מה תהיה התאורה כמו. אבל זה לא משנה כל כך. אנחנו אוהבים להתעסק עם [צלמי טירון], הם ייכנסו וישאלו, מה טמפרטורת הצבע? ואני אצעק, "אור יום!" או "טונגסטן!" אם אתה מספיק טיפש להקשיב לי, זו אשמתך כשאתה משבש תוכנית [צוחק].

האם אתה דורש את מקומך בהגעה מוקדמת?

לא כל מופע עמוס כיוון שקורות הופעות בו זמנית. אז [למשל], אם לדונה קארן תהיה מופע במקביל כמעצבת קטנה במקום הראשי ודונה קארן עושה את שלה מחוץ לאתר, אז לדונה קארן יהיו כל הצלמים. וזו בעיה לוגיסטית של IMG; אנחנו לא יכולים להיות בכל מקום בבת אחת. [הערת אד: דונה קארן לא הציגה אוסף העונה וגטי מחליטה איזה מראה את צלמי הכריכה שלה, על פי נציג הסוכנות.] חלק מהצלמים צריכים לבחור אילו תוכניות הם רוצים ללכת ל. יש לי מזל שאני באותו מקום ממש גב אל גב. אני יכול להישאר ולצפות בחזרות ולראות מה קורה.

אחד הדברים המצחיקים ביותר הוא, כשאנחנו מדברים על היררכיה, אם אתה קופץ ממופע להופעה ומגיע להופעה הבאה - ואתה רואה זה כל כך הרבה פעמים - אתה מגיע לשם ו [אני אומר] "אוי סליחה, אדוני, אתה נמצא במקום של צלם הבית." [הוא משיב] "הייתי כאן בעבר אתה. [אני אומר] "מצטער, אדוני אבל זה לא עובד ככה" והוא אומר, "חיכיתי כאן שעתיים לזה". אני כאילו, "אתה יכול חיכיתי כאן שבוע שלם לכל מה שאכפת לי, אם תישאר במקום הזה, אם תסרב לזוז, האבטחה תסיר אתה."

האם עשית זאת בעבר?

כן, דחיתי אנשים. זה לא הדבר שאני הכי אוהב לעשות. אנו קוראים להם תיירים. תיירים הם אנשים שאינם צלמים מקצועיים. הם אוהבים לשחק צלמים מקצועיים והם יטענו שיש להם את כל הסיבות להיות שם. אבל המציאות היא שאני עובד בסוכנות הצילום הגדולה בעולם. הם יכולים להביא את התמונות משם. אלא אם כן אתה WWD או מה שלא יהיה, אין סיבה שחצי מהאנשים האלה יהיו שם.

יש צלם אחד שיש לו מעט מזג ויורה לבתים רבים ואני תמיד אומר לחבר'ה [החדשים], "אה, אתה נמצא במקום המעצב [הצלם]. למרות שאתה לא מפריע לי אם תישאר במקום הזה, תהיה לך בעיה בעוד כ -30 דקות. "והם לא מקשיבים והוא נכנס ואומר," אתה נמצא המקום שלי. "הם כמו," טוב, אני כאן יותר ממך. "והוא אומר," אני לא מתעסק. "ממש ראיתי את הבחור הזה מרים אנשים פיזית ומפיל אותם. [צוחק].

איך מתמודדים עם מספר צלמים מעוצבים?

זה דבר מסובך מכיוון שחלק מהאנשים שנשכרים על ידי המעצב אינם גם מקצועיים. הם באים ואין להם מושג. אני אוהב את הבחורים האלה כי שמתי אותם במקום אחר. אלה שיודעים מה הם עושים, הם הבעיות כי הם נכנסים בצוותים. המעצב עשוי לומר, "אני צריך נעליים, אולי אצטרך גב של בגדים". אז צלם הבית יכול להביא ארבעה אנשים וחמישה אנשים לחלל הזה שהוא פיזי מספיק גדול לשניים אֲנָשִׁים.

לפעמים אני שומע צלמים שצועקים על אנשים לפשל את רגליהם. האם זו בעיה נפוצה?

יש שני דברים שמשפיעים עלינו: האחד הוא הרגליים של אנשים. הם חוצים את רגליהם ומה שהם לא מבינים הוא שכפות הרגליים שלהם משתלשלות על המסלול. אני לא רוצה לראות את זה, המעצב לא רוצה לראות את זה ואתה לא רוצה לראות את זה בטלוויזיה. כפות הרגליים הן באמת בעיה עבורנו, אנשים שמחזיקים דברים וטלפונים סלולריים הפכו לכאב של ממש.

איך אתה מעלה את התמונות שלך מהר ככל האפשר?

אנו ערוכים כך שהטכנאים שלנו יפעילו אלי כבלים מתחת למסלול, ואז אעשה העלאה בזמן אמת. יש לי כבל אתרנט מחובר למצלמה שלי וכשאני מצלם את התוכנית, התמונות הן אלקטרוניות מועברים לצוות עורכים מאחורי הקלעים שעובדים על התמונות בזמן אמת ומפרסמים אותם קרוב לאמיתי זְמַן.

[לעורכים] אין שליטה על מה שהם מקבלים או איך הם משיגים אותו - אם אצטרך לשלוף את הכבל הזה מסיבה כלשהי, ההזנה תפסיק או שהוא יגיע כעבור 20 דקות. זה די חסר רחמים. אנו עדיין מוסרים את הכרטיסים לרצים מכיוון שאנו רוצים לוודא שהתוכן הועבר כולו כך שכרטיסי הזיכרון יורדים מיד לאחר הצגה.

מה השגרה שלך לפני כל מופע?

ההופעה הראשונה שלי היא בשעה 10 בבוקר, אז כנראה שאגיע למקום בסביבות 8:30 בבוקר. אני מקווה שאצליח לראות את החזרה הראשונה, לעשות את כל בדיקות התאורה שלי. ההצגה הראשונה היא החשובה מבין כל ההופעות שאני עושה בשבוע, הפריים הראשון. אני תמיד חושב שזה כשהדגם הראשון יוצא החוצה, זה הרגע שבו אתה באמת הולך לעשות את זה כמו שצריך. כי כשאתה לא מבין את זה כבר בפעם הראשונה, סיימת.

אתה לא יכול להתאושש?

אסור לך לפספס זריקה. [המעצבים] לא רוצים לראות תמונה אחת מחורבנת מתוך 50. הרבה אנשים יגידו טוב, זה רק אחד. אבל נחשו מה? למעצב לא אכפת כי זה ה אחד תלבושת שהוא רצה להשתמש בחזית ספר הלוק שלו. זה חייב להיות אחוזי הצלחה של 100% בכל הופעה. 90% לא עובד. 99% לא עובד. אתה צריך לצלם כל מבט, כמו גם זריקת ראש, חצי אורך, אורך מלא ואביזרים.

אתה יורה על כל אלה בעצמך, מכיוון שאין לך בן זוג?

כן. אנו בעבודה זו למכור תמונות ולכל תמונה יש פוטנציאל לשימוש. לדוגמה, אם אני עושה צילום ראש הדוק של דוגמנית ויש לה איפור נהדר, רבלון או מייבלין, הם רוצה את התמונות האלה - צילומים הדוקים של העיניים, השפתיים, האיפור וכל מה שחשוב מאוד לאלה אֲנָשִׁים. אולי לא כל כך המעצב, אבל הם עובדים עם המעצב והם רוצים להשיג גם את כל הדברים האלה.

זה משתמש בציוד הנכון ויכול להבין את התזמון. אני הולך על האורך המלא קודם, אחר כך את חצי האורך, ואז את זריקת הראש. אחר כך אני מחפש אביזרים - תיקים, טבעות, עגילים - איפור, גב של בגדים, גב שיער אם יש שיער מסובך. ואז אני עושה תמונה אמנותית. חלק מהעבודות האלה, חלקן לא. זה מאוד מעורב. הרבה אנשים אומרים שזה כמו לירות דגים בחבית... אבל יש דרך מסוימת לדוג מתוך חבית.

הראיון הזה נערך ורוכז.